אני נמצא בבית, בעבודה, בלימודים או בכל מקום אחר. עוד יום שגרתי עובר ובו כל צרכי הבסיסיים מסופקים.
חי את חיי – אלה המספקים לי עצמאות ושלווה ובהם אני אוכל, שותה ושורד עד סוף היום, פשוט נינוח ורגוע. מעוניין להמשיך בתלם זו בדרך לא דרך. ובלילה? נפתח המרתף החשוך ומתגלה כאכזרי. לא עוזב אותי ולוקח את מה שנתן לי ביום. מוצף במתחים ומחשבות תוך ריחוף ותהייה עצמית של "מתי אירדם?" ולמרות זאת, אני עדיין מאפשר לזה לקרות ומתגלה כלפי עצמי מחדש – שוב.
למחרת, המרתף נעלם לשכחה והגלגל מסתובב לו – שוב מנהל את חיי בצורה נאותה ומתפקד כבן אדם עם מדבקת רגש "שמחה" על המצח. עדיין חש את הצביטה מהלילה האחרון וממשיך לשאול את עצמי – למה עדיין קיים מתח? מדוע אני לחוץ?
מסתכל אל השעון ומבין שהזמן נמחק, נעלם לו אל הצללים. אך מבין - אני המכתיב לעצמי את התסריט שלא נגמר.
ולא אכנס לנסיבות הצרובות בחיי – אך אציין כי לא קיימת אצלי מאניה-דיפרסיה, זהו פשוט גירוי שמספק את המודע ומערבל אותו עם העבר בצורה כזו שהמחשבות באות ואינן מרפות.
למדתי להתמודד תוך ידיעה שעשיתי את מיטב יכולתי. אך בכל זאת – הזמן מחייך לי מרחוק, מתגרה בי ועוצר ארוכות.
מדוע הוא מערער בי באופן אוטומטי בלתי פוסק?
זוהי אדפטציה שהחלטתי להתעמק בה ואולי לנצל אותה לטובה למציאת פינת אור קטנה.
אשליית השעון נגרמת אצלי רבות - בעת התרגשות לקראת שינוי הבא ומתקרב (תחושה של חדשנות והכנה עצמית עם העתיד בטווח הקרוב), לקראת פגישה משמחת (בת זוג, חבר רחוק) ואפילו לקראת מבחן שאמור להתקיים.
ואם עד עכשיו לא הסברתי את עצמי – אלו הם שינויים קיצוניים שגורמים לחיי לסבול מהפרעת השעון הביולוגי – מצב בו הזמן עובר לאט הרבה מעבר למה שהוא באמת. החלטתי לבדוק את חווית הזמן הרגשית הזו.
מגיע לילה נוסף (ואיני צריך לומר כיצד הוא התחיל), שתי דקות הספיקו עד שנכנסתי שוב למרתף החשוך, אותו חדר במוח שפועל ביחד עם הלב ונותן לי לשקוע. אומנם הפעם – לא ניסיתי לכבוש את הרגשות הצפים, נתתי להם לשלוט בי כמו בובה על חוט.
נרדמתי.
קמתי בבוקר, הפעם עם תושייה ובעל ציפייה עזה לבוא הלילה ותכנונים בלי נפסקים ותוך ניסיון ראשוני לבנות מנגנון מסוים.
דחקתי כל תגובה רגשית לאורך היממה. או לפחות ניסיתי, לא היה לי כוח יותר.
הלא מי כמוני יודע כמה לא מומלץ לדחוס את הדפנות התלולות שנקראות רגשות.
נתקלתי במעצור – גם כאשר ניסיתי לשלוט בעצמי הזמן נמתח והפעם כפליים מאשר בלילה.
סימנתי איקס בעל גוון אדום.
עדיין ממשיך בסדר יומי הקבוע, אך חסר הבנה. "אולי זוהי דרכו של המוח למלא את רווח הזמן תוך ניצול של מחשבות ותכנונים?", ייתכן שהעבר המשפחתי גרם לי לייצר אינסטינקט מחשבתי שכזה? כנראה, קיימת סבירות שהנורות המהבהבות בחיי התרכזו לנקודת מוצא שכזו. התופעה המעניינת הפכה למטרידה והפכה כעת גם היא לזיכרון עליו אחשוב בלילה – המחשבה התלותית, זו המכפרת על הנעשה – כיצד ניסיתי לתכנן את הסגירה של אותו מרתף חשוך והרצון שנמנע על ידי חוסר ההצלחה שבדבר.
זה יעיק עלי עוד יותר.
החלטתי להמשיך – בסוף זה יעלם.
צצה לי הארה – המוח ניזון גם מהאירועים הטובים, אומנם לא היו לי הרבה כאלה – אך היו.
בסופו של דבר החלטתי לעבור לחלק המשמח יותר בחיי ועל ידי ביצועים רבים של השוואות בין הכישלונות להצלחות,
נזכרתי כיצד פתחתי את האטימות הסגורה הזו על ידי ניסיונות רבים, אותה אטימות שאז ראיתי בה כבלתי מנוצחת.
זמן קצר עבר והבנתי שהיום אני מתמודד עם דברים שבעבר לא התמודדתי עמם - הרגשתי מחוזק.
לא דאגתי.
הסתכלתי על השעון, הזמן עבר מלכת. תהיתי "האם פיתחתי מניפולציה מסוימת ולא מוגדרת על תחושת הזמן?",
הלא אם אסתכל לאחור דברים שנראו לי בעבר כדרכים חסומות מסתברות עכשיו ככלי מתקן.
אולם, זהו רק בורג קטן במנגנון.
השרשרת ממשיכה לשלב השני – כיצד אצמצם את תשומת לבי אל אותו מרתף?
הבנתי כיצד למנוע תזמון של מחשבות המעוררות צמרמורת, אך כיצד אוכל למזער אותן אם בכל זאת יחליטו להופיע.
קולות מזמן אחר נשמעו כדמוי של צרור יריות, אותו דימוי שהעיר אותי בשעת לילה מאוחרת.
ראיתי טלוויזיה וחזרתי לישון בנוחות – מבלי לשאול את המחשבות שלי, הייתי עייף מדי בשביל זה.
קמתי עם תובנה – עלי לחפש גירויים חדשים. הלוא את רוב האנרגיה שלי איני מבזבז ביום, אלא בלילה – תוך הרהורים עם עצמי.
מדוע שאתן לזה להמשיך, זה מקום לא טוב בשבילי וממנו אני חייב להתעורר ומהר.
אומנם אני גרוע בהערכת הזמן שעובר, אך אסור לי להיות מושפע מגורמים רגשיים מצביים.
והבסיס לכל התפיסה הזו עדיין לא מובן. אומנם כל שנייה שעוברת מציגה בפני הזדמנויות חדשות,
אך "חוסר הזמן" המשווע למחשבות נותן לי להתמודד עם כאבים שבעתיד ישמשו לי כרובד נוסף לחוזק האישיות.
אני מוותר, אולי תחושת הזמן הסובייקטיבית הזו דווקא כן עוזרת לי להתנהל ביום יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ירין יעקב