אני יוצאת בריצה מחדר המחשבים באוניברסיטה רוויה בפחד מתפשט בגוף.
הבלוג נסגר.
אני רצה לקפיטריה מתיישבת בחוץ ובוהה בעצים, איך זה יכול להיות? מה עכשיו? לאן נעלמים כל אותם חלקי הלב הקטנים שהיו כותבים פה? הדכאונות, האנשים שמצאו במקום הזה את הלב שלהם, כל האנשים שבכו תוך כדי הקלדת קטע כל האנשים שנתנו אמון בדפים האינטרנטים האלה, והם מתאדים באויר בזה הרגע בנקודה שברירית וקטנה אחת בזמן.
המקום הזה היה "מפלט", מפלט זו מילה שחוזרת כאן בכל כך הרבה דרכים וצורות, המקום לברוח אליו ולבטא כל דבר שעולה בראש בלי לדפוק חשבון.
ואני?!
אני פגשתי בזכות המקום הזה אנשים ששינו לי חיים, שינו דרכי מחשבה, החזיקו אותי גם כשאני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה.
היה כאן כל דבר שקשור בשורש ר.ג.ש דיבורים על סקס? דיבורים על הדרך הנכונה לחיות? רעיונות אמיתיים מאנשים אמיתיים.
ועכשיו אני מרגישה מופקרת לאויר הקר בחוץ, עלה נידף ברוח שלא קשור לשום ענף זה היה מקום שידעתי שאוכל לחזור אליו בכל זמן מכל מקום בעולם והנה הענף נשבר והחיים כמו החיים אמורים להמשיך, נשארתי ללא ענף מחפשת תשובה.
אני כאן מ2012 חמש שנים של שינויים עצומים בחיים והמקום הזה הוא חלק ממני ותמיד יהיו לי זיכרונות מטורפים בזכות המקום הזה, ולא רק בגלל הכתיבה אלא בגלל המקום המדהים הזה להכיר אנשים מדהימים בחיים הממשיים.
ונשאר לי רק להגיד תודה ענקית למקום הזה שהיה לי לאב ולאם ובעיקר למנחם ברגעים הכי קשים.
פשוט תודה רבה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
