הכאב
אוחח הכאב- חברי היקר
התגעגעתי אלייך קצת, לא אגיד שלא. אתה תמיד חלק ממני...
אבל כמו הרפס אתה יודע מתי להעיר את עצמך ומתי לשתוק! לדעת שלמרות הכל וזה אבוד. ומיותר לדבר על זה שוב.
גם עכשיו, אתה יודע שאתה צריך להרפות כי כאן כבר לא יעזור כלום... היא פשוט כבר מתה בפנים... היא בדיוק כמו העור המת על העקב, תיגע בו תגרד תוריד- הוא לא מרגיש.
וגם אני ככה לא מרגישה.
מצחיק לחשוב שאפילו הכאב ויתר...
אבל היי!!! הוא ניסה!!! הוא העיר את עצמו בשבילי
הרגשתי ביומיים הראשונים!!
אבל אז אתה הבנת כאבי היקר ,
שאני כבר לא מישהי ששווה להשקיע בה את הכוחות בלהזכיר לה.
היא זוכרת והיא עדיין מתה.
מבינה שהיא יוצאת המפסידה במצב, בכל צעד שתעשה.
ולכן זה כבר לא משנה מה היא עושה.
פשוט קיימת כאן.
ופשוט מנסה לצחוק כמה שיותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
