מכירים את זה שהכל כל כך רע שאין אפילו כוחות או הבנה של מה לכתוב?
הכל רע
החיים מחניקים, פאסימים, דיכאוניים וישנם רק מעט מאוד דברים טובים בעולם (כמו הילד שנסע איתי ברכבת ושאל את האבא העייף שלו בערך מליון שאלות- תודה לך ילד, גרמת לי לצחוק ביום שהיה מלא בעייפות ורחמים עצמיים).
יש גם רגעים מרגשים, כמו הרגע שבו הכלה עומדת להיכנס תחת החופה והיא פשוט רגעים קלים מחכה לגבר שלה שיבוא לאסוף אותה וילווה אותה לחופה.
זה רגע מושלם שבו רואים כמה היא מחכה לו, כמה היא אוהבת אותו, כמה היא מבויישת נורא, כמה היא מתרגשת נורא. ואני בתור מלצרית זכיתי לחוות מלא רגעים כאלה שגרמו לי לשנייה לפרץ אמוציות יחד עם הכלה- ואז הלכתי למטבח לקחת מגש ולפנות צלחות משולחנות כשברקע התפילות והרגע המקודש הזה.
אבל אני מתה מבפנים באמת, אני לא חושבת שאפשר לפגוע בבן אדם כל כך הרבה פעמים ולשים עליו זין ולצפות שישאר אותו הדבר.
אני ככה.
מתה.
זה מה שנשאר לי לפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
