הלוואי והיית מבינה,
כמה זבל מתאסף אצלי במיטה
כמה מחשבות הכרית הזאת שמעה
וכמה בכי השמיכה הזאת סבלה
והאם אני מתנצלת על הכל?
הדמעה והזרע רק יכולים לשאול
בוא נקבל את כל זה במחיאות כפיים סוערות
כי לי נמאס להוכיח עד כמה מר גורלי ועד כמה קשה לחיות
אני רוצה סתירה מצלצלת
כדי להזכיר לעצמי שאני עוד יכולה להיות שמחה וצוהלת
אבל כל זה מתכסה בערפל כבד
ברגע שאתה עומד מולי מצמיד ומרקד.
לתפוס את השיער בידיים זה האקט האחרון, הכי מסוכן שאני יכולה לעשות
זה בדיוק מראה שאני על גבול הפסיכוזה
וזה בדיוק מה שקרה אתמול
האם אתה יכול להתגעגע מבלי לדעת למה אתה מתגעגע בדיוק?
אני יכולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
