איפה אותו מקום בו אין שום פחד וחשש
אותו מקום בו צומחים הדובדבנים, הפרחים מלבלבים והגזרים צומחים ובנחת.
אותו מקום בו האדמה רגועה, שקטה מתחת לשמש חמה וזוהרת.
כל הפרחים מאושרים והתפוחים שמסתנוורים ומחזירים אור בוהק בראותם את השמש החמה.
איפה הרוח המלטפת שמזיזה את העצים והדשא מסבירה שהחיים הם כאן ועכשיו.
הבית, כמו קש זהוב שמחליף צבעים.
איפה הוא?! איפה אותו הבית הישן עם כסא הנדנדה החורק,
תתנדנד עליו פעם אחת, קדימה ואחורה, אחורה וקדימה ואני מבטיחה שלא תרצה ללכת משם יותר לעולם.
איפה אותה אישה יפה עם כובע הקש?! מסתובבת בבגדיה התחתונים בצבע כתום, בין אותם פירות ועצים,כמו שרק אלוהים יכל לברוא ואין שום דבר יקר ממנה וזה המקום היחיד שהיה לה בו הכל.
היום אותה, אותה דמות אלוהית, רצה מעבודה לעבודה מאנשים לילדים לכסף לאפור.
מי יגיד לה שצריך לעצור?