הדרך שבה אני צריכה להתקדם בחיי פשוט לעשות את מה שאני צריכה לעשות בלי לנסות להרגיש משהו פשוט לזוז להתפתח לכל כיוון אפשרי ביחד עם הרסן שאני שמה לעצמי על העיניים כדי להסתכל נטו קדימה בלי להפנות עורף ובלי לפנות לצדדים.
נכון זו אולי דרך אדישה יחסית אבל בינתיים היא עובדת יופי!
לא רק שזה no hard feelings זה no feelings at all ויש בזה משהו כל כך מרגיע.
לא לשים לב למועקות לב קטנטנות הן עוברות בסופו של דבר. באמת עוברות
להתקדם לא להסתכל רק לזוז לזוז לזוז
לא מדברת יותר מידי עם אנשים אין לי כח לזה אני מרגישה שזה בזבוז אנרגייה שאני צריכה לעצמי.
במילא הם מטומטמים.. ובכן, כן רובם כאלה הם במילא לא יבינו אפילו שליש ממה שאני חושבת בעולם המוזר שממנו אני קופצת למציאות וחוזרת חזרה אליו.
העולם הזה בראש שלי הוא היחיד שמבין אותי .
הוא פתוח לאופציות תמיד אבל לפעמים נתקל במצבים שלא מתאימים לו. באותו הרגע הוא תופס את הסיטואציה בכתפיים ורומס אותה מתחת לרגליים, לא מרוע פשוט מהסיבה שהיא לא מעניינת אז אולי יותר נכון להגיד שהוא פשוט זורק לרצפה וקופץ מעליה.
יש רק פיתויים לפעמים שמחזירים אותי קצת לניצוץ של הצחוק בעיניים.
"הייתי רוצה להסניף לך קוק מהתחת"
" בואי לדאנג'ן- את תהני יהיה לך כיף"
" אני מחפש מישהי אחרת סליחה ובהצלחה בחיים"
" את באה לכינרת עם הסוחר שלי?"
ניצוץ שובב של צחוק מתגלגל....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
