מדנהסונדרי

האמת, אני לא אתגעגע לכל מה שכתבתי פה, כל הבלוג שלי זה פשוט דיכאון ועצב אחד גדול שאני לא מעוניינת ולא בחרתי בו. 

אני כן אתגעגע לכל הפריקים וההזויים שפגשתי כאן. אני לא חושבת שאי פעם הייתי מדברת עם אנשים מהסוג הזה אם לא היו פונים אלי בבלוג.

תודה לך ישרא שהכרת לי אנשים הזויים. 

רע לי, ומיום להיום נהיה אפילו קצת יותר ויותר רע.

אני מרגישה שאני כל כמה דק' בהתקפי חרדה. 

וזה תקופה ככה.

ואני מרגישה שכולם מתקדמים לאיזה מקום ורק אני נשארת פה, תקועה, בלי רצון או חשק להתקדם שלא לדבר על ההרס עצמי שאני כל כך רוצה לעשות ועדיין מצליחה לרסן את עצמי, לא באמת כי אני מצליחה אלא כי החרדה שלי מתעלה איכשהו על ההרס עצמי, אני מוצאת את עצמי אדישה ומתה מבפנים.

האמת שאם הייתי מתה לא הייתי מרגישה את הכאב הפסיכוטי הזה שצורח לי בחזה. אז אני משערת שאני לא מתה.. לפחות לא בינתיים...