בגדול, החיים שלי תמיד כל כך משעממים. אני צופה בפרק של מחוברים ואומר לעצמי - "בואנ'ה, קחו שנה מהחיים שלי ואין מספיק אירועים מעניינים לפרק אחד". כל זה היה נכון עד לחודשים האחרונים בהם בבת אחת נכנסו רצף אירועים מעניינים לחיים שלי. קצרה היריעה (והסבלנות שלי) מלפרט את כולם ולכן אציין רק בנקודות וארחיב על אחד. אז קבלו את האירועים: מעבר תפקיד, רצון לעזוב עבודה, קבלת בונוס גדול, מעבר דירה, השכנה הבלונדינית שמציעה הצעות מגונות, אישה שבחיים לא פגשתי מאשימה אותי באונס, הריון וסרטן. 

בימים אחרים על כל אחד מהנושאים הללו הייתי חופר, אבל עבור פוסט אחרון אתמקד בנושא אחד. אז אימא שלי חלתה בסרטן. ממרום ממעמדה עשינו את כל הבירורים מהר מאוד אבל באמת שאין לי מושג איך אנשים שאינם מקושרים מתמודדים. כאילו איך מישהו אמור לחכות חמישה שבועות לדעת האם הוא נידון לחיים או למוות ביסורים? זה באמת נשגב מבינתי. אז עבורנו הבירורים הסתיימו מהר מאוד והמסקנות לא טובות. עכשיו אני לא באמת מעכל אלא אני יותר כמו ילד קטן שמבין שמשהו רע קרה אבל לא באמת מצליח להבין את המשמעויות של זה. כתבתי כאן לא מעט על היחסים הבעייתים עם אימא שלי אבל עכשיו שזה קרה לה אני מרגיש כל כך חסר תועלת. אתה יודע שהיא עומדת להתמודד עם משהו נורא שכזה אבל באמת אין לך שום דבר לעשות בנידון. כל הזין. 

בנושא אחר, ארצה להתייחס לחוויות שלי בבלוג. כשהתחלתי לכתוב כאן, לעולם לא חשבתי שאחזיק שנתיים. חשבתי שזה משהו שישבר לי אחרי פוסט או שניים. אבל להפתעתי, אני סוגר כאן כמעט שנתיים (אמנם לא בתדירות גבוהה, אבל עדיין). ארצה לנצל את ההזדמנות הזאת על מנת להגיד משהו אחד: 

תודה. 

תמיד כתבתי כאן בכנות מלאה, החל מדברים שהוציאו אותי באור שלילי למדי ועד דברים שבאמת הכאיבו לי. אני חייב לציין שכל התגובות שקיבלתי כאן תמיד היו חיוביות עם ניסיון אמיתי לעזור או לפחות לעודד. זה לא טרוויאלי בכלל להתעלות מעבר למקום השיפוטי ולבוא למקום חיובי ופרודקטיבי ועל כך אני מלא הערכה לקהילה כאן. נעמתם לי מאוד ותודה על כל התגובות וההתייחסויות וסתם על זה שקראתם. 

בפוסט הראשון שלי שמתי לינק מתוך טריינספוטינג ואני הרי תמיד סאקר של סגירת מעגלים אז קבלו: 

אני הייתי סטקש.