האמת שאני לא מאמינה ממש שאני נמצאת כאן וכותבת פה שוב. ממש כמו פעם.

אני חושבת שעברו מאז הפעם האחרונה משהו כמו 3 שנים?.. לא חשבתי שאחזור.

ויותר מזה? אני ואנה נהיינו החברות הכי טובות 3> אנחנו ממש בתחילת הדרך. אנה מתרגשת בשבילי ככ, כי היא יודעת שאני בדרך להיות מאושרת. 

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה מלנכולית. אבל ילדים וגם ההורים שלי חשבו שאני פשוט ממש בוגרת והיו אומרים לי את זה, עד שגם אני התחלתי לחשוב כך. חח.. אבל אני ממש לא. ילדותית ובכיינית כמוני עוד לא פגשתם. 

התחלתי להבין שאני יכולה להיות יפה ומאושרת רק אם אהיה דקיקונת עוד בגיל ארבע עשרה, אבל אז עוד לא ממש מצאתי את הדרך לחלום. עד שבגיל שש עשרה פגשתי את אנוצ'קה שלי והתחלתי לחייך, לצחקק, לבלות, להיות בעלת בטחון, להשיג כל גבר שיכולתי. 

עד שיום אחד פשוט רבנו. אני ואנה הפסקנו להיות חברות.. והרגשתי כאילו כל הפרחים מסביבי נובלים. רבנו כי עליתי ל55 ק"ג. 

לפני יומיים, פגשתי את אנה שוב אחריי שנתיים. וזה מרגיש נפלא.

היא מחזירה אותי למסלול. ואנחנו רוצות להגיע למטרה חדשה: 43 ק"ג . אנה מבטיחה לי שהיא תעשה הכל כדי שאני אגיע לחלום שלי במהירות ולכן אני בדיאטת נוזלים נכון לעכשיו. 

לבנתיים, זה הכל. 

אני מתרגשת מהאיחוד שלנו ומקווה שהחלום שלי יתגשם ממש, ממש בקרוב..