אני לא בטוחה מה אני רוצה לכתוב. בשלב הזה אני פשוט שמחה שישרא עלה לי, ולא סתם עלה- הכל עלה תקין.

יש בי רייקנות.

אני מרגישה עצובה ובודדה וכמה שזה באנאלי לומר את זה- ההפך, אני בדיוק בשיא שלי. הכל נהדר עם בעלי ומערכת היחסים שלנו נהדרת. הכל טוב בעבודה, ויש לי חברות שמקיפות אותי ואוהבות אותי. יש לי תוכניות ותכנונים לזמן הקרוב והרחוק... באמת שהכל טוב! אז למה אני חייבת להיות בבאסה?!

בבאסה כי אני מתגעגעת לאיש שאני אפילו לא בטוחה יותר שאני רוצה.

הגוף שלי רגיל לרמה מסויימת של ריגוש ודורש אותה. ואין לי איך להשלים את הפער הזה.

אני מכורה לתשומת לב, לפלרטוט, ללהרגיש נחשקת ונערצת.

זה כאילו גבר אחד, טוב ככל שיהיה לא מספיק לי. 

יש לי המון משקעים פסיכולוגיים מהעבר, מהמשפחה הסובייטית, מהילדות בפריפריה... צלקות שנשארו לי- חלקן על ידי אנשים רעים שרצו לפגוע, אבל רובן על ידי אנשים רצו בטובתי, חברים ומשפחה שפעלו מאהבה.

אני עייפה כי אני מרגישה שאני צריכה להילחם רק בשביל לשמור על עצמי באותו לבל כמו הסביבה שלי.

אין לי מה לכתוב, כי אני בדרך כלל מתארת סיטואציות, מצבים שקרו... ולא קרה. כלום.

הוא כל שנה נעלם בחורף, וחוזר באביב. קלטתם את הדפוס הזה? שנה שלישית ברצף שזה קורה...

יותר מדי שנים של בלבולי מוח.

איזה כיף שהבלוג חזר לעבוד! יכולתי לקרוא אחורה ולראות מה כתבתי בדיוק לפני שנה... כמה התגעגעתי וכמה הייתי בסערת רגשות

עובדתית אני במקום כל כך הרבה יותר טוב!