נשבעת שאני רוצה להחלים ממנו.
לא רוצה להתרגש, לא רוצה לצפות, לא רוצה להתגעגע, לא רוצה להתאכזב.
אבל אני לא חושבת שזה יקרה.
משתי סיבות:
הראשונה כי אין מה לעשות אנחנו נמשכים אחד לשני, ההורמונים שם, וכיוון שיש לנו ממשקי עבודה (ולי אין עמוד שדרה) אנחנו נמשיך לתדלק את הדבר המעוות הזה.
הרי גם הוא לא מעוניין להרגיש כלפי את מה שהוא מרגיש. הוא ניסה לחתוך ולשמור על מרחק וזה לא קרה.
השניה, וכנראה העיקרית מבחינתי- כי אין לו תחליף. אני לא בוגדת לשם הבגידה, אין לי עניין לבגוד בבעלי. הלוואי שזה לא היה כרוך בזה.
אני לא אחפש לי מישהו אחר. עם זאת, הוא ממלא פונקציה מאוד חשובה וקריטית בחיים שלי ואני לא מסוגלת לוותר, לא רוצה לוותר על הפרפרים בבטן, על התחושות שהוא עושה לי בגוף... תחושות ששכחתי שקיימות לפני שהוא הגיע.
היה יכול להיות הרבה יותר נוח למצוא מאהב שלא עובד איתי, אבל זה לא יקרה.
אני נתפסת בכוח בשאריות של משהו שבקושי קיים.
אני צריכה למצוא מקום אחר לנתב אליו את האנרגיות שלי. מישהו אחר לתקשר איתו. מישהו אחר לקבל ממנו חיזוקים.
יש לי מעגל חברים מצומצם אבל יציב, יש לי חברות טובות מבית, יש לי מעגל מאוד חם ותומך בעבודה... אבל אף אחד מהסובבים אותי לא מצליחים להביא לי את תחושת הסיפוק הנפשי שאני מקבלת ממנו.
אף התכתבות לא מביאה איתה את הסיפוק שאני מקבלת מהודעה אחת בודדה ממנו.
הוא חזר ממילואים וישר טס לחו"ל.
עד שיחזור אני כנראה אתחרפן מגעגועים וכמיהה... ונחשו מה יש איך שהוא חוזר? נכון, עוד מחזור של הפרויקט המשותף.
אה ולפי הלוח שנה, גם מחזור.
בהצלחה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
