- "אני בוהה" מחייך באשמה

אז ככה זה להיות אב לארבעה ילדים? למצוא את השקט בזפזופים חסרי תכלית בטלויזיה כשהם צורחים/בוכים/מלכלכים/מחבלים? ככה זה למצוא את הרגעים של שלוות הנפש, בהבהובים קצרים? זה כל מה שאתה מסוגל לעשות בזמן שאחותי מפרפרת בין מליון עיסוקים?

אני כועסת עליהם בטירוף, איך יכול להיות שאלו הבחירות שאחיות שלי עשו במודע? להכניס בטלנים כאלו לחיים שלהן ולחיים של כל המשפחה?

אני יכולה להמשיך לשפוט כאן את אחיות שלי עד מחר, שבעצם, בחירת בין הזוג  היא הבחירה היחידה שאני באמת יכולה לשפוט אותן לגביה ולא כל מה שהגיע אחרי  - כי הכל נובע משם. שורש הבעיה נמצא כאן, הן רצו להתחתן ולא חיי נישואין. 

כמובן שהמוח הקודח שלי לא איחר בהסקת המסקנות אי שם בגיל 15, כשהבנתי שאני רוצה שותף מלא בחיים. מה שקרה לאחר מכן היה נטו חידוד וליטוש הדעה שלי לגבי גברים. כרגע זה עומד על - אני רק רוצה שהוא יהיה אבא מסור לילדים שלו. כן, קצת קיצוני. אתם יכולים לדמיין את הפינות בגולגולת שלי שמלאות בנסורת החידודים? זה דוחק לי את המקום שהוקצה בעבר לקומן סנס לפעמים, כי רק ככה אני יכולה להסביר את ההתנהגויות שלי בזמן האחרון.

אז זה הולך ככה -אני יוצאת לדייטים ומנסה לדמיין אותו שר לילדים לפני השינה, או מזיל דמעה כשאני יולדת. מעוות קצת...? אני היחידה שעושה את זה? 

יצאתי לדייט לפני יומיים, אחלה של בחור. ואפילו הוא היה יצירתי מספיק כדי שזה לא יהיה בפאב/בר/בית קפה שמנציחים את הביצה של הדייטים בירושלים שבה אם רואים אותך עם מישהו אז זהו- הזדיינת איתו ועכשיו כולם יודעים. היינו במקום גבוה שצופה על המדבר, הייתה שם בירה וגלידת בן אנד ג'ריס. המון שיחות על כלום ושום דבר ושיחות על הכל ועל תכלית. מ' אומרת שאני מנסה למצוא בכל בן אדם שאני פוגשת אותי, את עצמי. שהוא דומה לי באישזהו אופן. והפעם אני צודקת, לא יעזור כלום. גדלנו באותה חממה של משפחה מזרחית, ירושלמית, ניסיון יציאה מהגבולות, אהבה לאותם אמני מוזיקה וההבנה שאם היה לנו קל בחיים, לא היינו מגיעים למעמד הזה של ההתבוננות העצמית הזו שקיימת בנו. 

הוא לא יצר קשר, אני לא מאשימה אותו. 

אני מצליחה לכתוב על זה בכזה שוויון נפש, ולא להתלהב ממנו בכלל רק כי אני מאוהבת במישהו שמוציא אותי מהאיזון הנפשי שלי. והנה, אני מודה בזה. אני מודה שבכמה ימים הבודדים שלא דיברנו אחד עם השניה, הבנתי שאני מאוהבת בו על סנגריה גרנדה בברצלונה. הוא לא יודע, והוא לא ידע. יש לו חשדות והוא יודע שחלק קטן ממני רוצה אותו ושאני לא נותנת לזה לקרות. 

אני ארד מהפסים, אני לא יכולה כל הזמן לחקור את הנפש איתו, אני לא יכולה לצאת מכל שיחה בוכה יותר, אני רוצה להרגיש ביטחון, אני רוצה פרקטיות, אני רוצה בריאות נפשית. אני לא יכולה להביא איתו ילדים, אני לא יכולה לבנות איתו בית. טורנדו שפגש בהר געש. 

אז ככה זה מרגיש להיות מאוהבת? אני מעדיפה להחזיר את זה לאן שזה שייך, לא תודה.