הכרתי מישהו. 

אני מקווה לכתוב את המילים האלו בפעם האחרונה. 

אז הכרתי מישהו, והמחשבה על עתיד משותף איתו לא גורמת לי לפחד כמו בכל פעם. אולי זה יהיר מצידי לצאת בהצהרות כאלו בשלב מוקדם כל כך של ההיכרות, אולי סופסוף זה באמת מה שאני מרגישה שזה.

 הקול הקטן של האינסטינקטים העמוקים שלי בבטן כרגע בשקט, הוא מגיח מידי פעם בכל פעם שנראה לו שהוא מזהה דגל אדום אבל משתתק כשהוא מבין שהסאחית ממעמקי הראש משתלטת לו לפעמים על העניינים ויורה פחדים וחששות לכל עבר תחת קולו. הוא נותן לי להבין לבד שזה לא הוא שהתעורר, אלא הסאחית הזו ששותה שייקים של חלבון וקייל על מזרן יוגה עם סרט הזעה של נייקי סביב המצח בבק אוף מיי מיינד שמטפטפת לי שדברים שטובים מידי זה בדיוק מה שהם - רק טובים מידי מכדי שיהיו אמיתיים, ובמיוחד לא בשבילי. 

 הוא מביא איתו משהו אחר ממה שהכרתי עד היום. אני מרגישה שהוא מביא איתו שקט ויציבות. הבן אדם הוא סלע, ומאז שאני זוכרת את עצמי כל מה שביקשתי לעצמי זה סלע.

ישובים בבית קפה בצהריים, זה לצד זו, ידיים שלובות אלה באלה, לא מפסיקות לתור ולגעת, כאילו מבקשות לא להחמיץ אף סנטימטר של עור, עיניים ירוקות-חומות נעוצות בעיניי שלי. שמש נעימה שולחת קרניים דרך הזכוכיות הצבעוניות שעל החלונות וצובעת אותנו בגוונים של כתום, צהוב וכחול ונדמה שלי שזו הייתה מהפעמים היחידות שבאמת ראיתי צבעים בחיי.

"אז מה הטעם שלך בבחורות בעצם? מה אתה אוהב?" שואלת ספק כדי לדעת ספק כדי להבין אם אני מיוחדת בעיניו.

"אני אוהב אותך" והמבט שלו לא זע גם לא למאית שניה. 

מדהים לפעמים איך במבט וכמה מילים קצרות, מישהו יכול להביא כל כך הרבה שקט.