בתור אחת בלי סיבולת לב ריאה, לעלות במדרגות ועוד בחום של ישראל זו מטלה מפרכת, מה שמוביל אותי לאיך כרגע אני רואה את חיי- עלייה שמובילה למקום לא ידוע והדרך נעשית פשוט יותר ויותר קשה. באופן ממש מוזר, העובדה שיש לי מקום לפרוק גרמה לי להרגיש טוב עם לא להרגיש טוב. בתוך הקהילה המתוסבכת הזאת שמתוכה אולי 0.001% יקרא את זה, משום מה גורם לי להרגיש שיש מי שמקשיב.. זה לא שחברים לא מקשיבים אבל כמובן יש את הפקטור של הם אשכרה מכירים ויודעים מי אתה, לכמה עומק שבחרת לפתוח את עצמך.
אלוהים יודע מתי פעם אחרונה קניתי קופסאת סיגריות, אבל היום כן, הייתי צריכה פריקה, הייתי צריכה משענת מחורבנת ועוד בחום הזה לא כיף בכלל לעשן בחוץ.
סיגריה אחרי סיגריה, לא סופרת בכלל כמה, פשוט מורידה אותן בניסיון להשקיע מחשבה ריקה בשאיפה ונשיפה.
רק לא לחשוב יותר, לא לשקוע יותר.
אני מרגישה שהפכתי מעין רובוט 'אל תישברי עכשיו, תדחי את זה, עוד קצת הכל בסדר', רק לא לפני המבחנים, מספיק קשה לי השנה הזאת לא רוצה למשוך קורסים.
אבל, האם אפשר לקרוא לזה דיכאון אם אני עדיין מתפקדת?
אני כמו דיכאונית בתפקוד גבוה, כאילו לא מספיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות רעות על עצמי, אבל אני מוסיפה לזה את חוסר הרצון שלי שידעו שמשהו רע קורה לי, עד שזה פשוט מאוחר מידי ואני מפרקת לחתיכות על הרצפה בלי חשק לחיות.
תהליך ההפיכה שלי לרובוט היא לא קשה במיוחד, המוח שלי לוקח אותי לשם כמו טייס אוטומטי, בחיים לא הייתי טובה עם להתמודד עם עצמי.
כן כן כן, זהירות קלישאה מהלכת, אבל עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
