-את נואשת, אפשר להריח אותך מקילומטרים, תפסיקי.

-לפחות הריח טוב? ריח רע לא מושך

-כל ריח מושך, השאלה את מה

-מה הכוונה?

-ריח כזה, כמו שלך, הוא מושך טורפים.

-למה דווקא טורפים?

-הם אוהבים דם. לב פצוע מדמם הרבה.

- אהא, בטח...

-לא מאמינה?

-מאמינה, מאמינה, למה לא.. ובכלל.. מה זאת אומרת טורפים?

-טורפים הם בעיקר עצלנים, למעשה.. הם לא רוצים לרדוף אחרייך יותר מידיי, זה מעייף. הם מעדיפים לשכב בין הצללים ולתת לך למעוד להם לבין השיניים.

-אז מה זה משנה להם איך אני מריחה? אני לא בכיוון שלהם, אני זהירה.

-את לא מבינה.

-אה סליחה...

-אין בעד מה.

-נו, מה? מה הפעם הכוונה?

-ריח כמו שלך- הוא משגע אותם, הם יזוזו קצת בשבילו, יתקרבו קצת אל האור. ככה הם הכי מסוכנים, הם יפים בשמש, נוצצים. ככה הם בעצם מושכים אותך אליהם. ואז הם גוררים אותך איתם אל הצללים.

-נו, אז מה? אף אחד לא מת מכמה לילות אפלים

-אולי, אבל אז הם משאירים עוד כמה פצעים.. ואת יודעת מה פצעים מושכים?

-אני אנסה לנחש... עוד טורפים?

-עוד טורפים.

-מי אמר שהם יפצעו אותי? ואם אני בכלל טורפת בעצמי והם אלו שצריכים להיזהר ממני?

-טורפת? את? תסתכלי עלייך- איילה רכה.

מפזזת ומענטזת כדי למשוך איילות אחרות, מפיצה ריחות של חיפוש וכמיהה.

 את לא בשדה הנכון, חמודה. את יותר מידיי מנסה. העוויתות האלה שאת עושה- מרתיעות איילות אחרות, מזכירות יותר מידיי דג מחוץ למים. ככה את מסריחה. 

מסריחה מחרדה.

הטורפים, הם לא יכולים, הם נטרפים מהמראה המפרפר, מהמצוקה. הם ישחקו בך, יחזירו אותך למים לנשימה קצרה ויעיפו אותך החוצה בחזרה, משתנקת ופצועה.

-אז עכשיו אני דג? מה קרה לאיילה?

-כבר אי אפשר לזהות אותה. לעזאזל.. אני לא יודעת אם היא מזהה את עצמה. בגלל זה היא בודדה.

-אני לא רוצה להישאר לבד.. מה אני עושה?

-תנוחי, תתרחקי מהצללים, ל תזוזי כל כך הרבה, זה מגיר דם, לקקי את הפצעים. יום אחד תרפאי, תסתכלי ותראי שזו את שוב. קצת שונה, הרבה מצולקת, אבל זו את.

רק אז תוכלי לחזור
לרעות בשדות מוארים.

בביישנות תסתכלי סביבך ותראי עוד הרבה איילות מפוחדות, מצולקות כמוך, אז תדעי שהגעת למקום הנכון. פה כולן בודדות.

(האיור בחסות חברה)