את לא נשברת. את לא נשברת. אני מדקלמת את המשפט הזה בראש שלי שוב ושוב, תוך כדי סומו-סקוואט סטטי שנדמה כאילו נמשך כבר נצח. הירכיים שלי שורפות מכאב ואני מצמידה את הידיים שלי זו לזו, עוטפת ביד אחת את האגרוף של השנייה ומביטה בהשתקפות שלי במראה מולי. כשהמדריך מורה להפסיק כי עבר הזמן, אני כמעט מתמוטטת על ריצפת הפרקט - ולפני שאני מספיקה להתאושש הוא כבר מסביר את התרגיל הבא ואני יודעת שהפעם הבטן שלי הולכת לשרוף. 

אני מביטה סביבי בשאר המתאמנות ומבינה שאני הכי רטובה בסטודיו. השיער שלי נראה כאילו הרגע יצאתי ממקלחת והפנים שלי אדומות, אבל אני מתגאה בזה - בניגוד למתאמנות האחרות, אני עושה את התרגילים בצורה נכונה ובלי קיצורי דרך. הורג אותי לראות את כל הבנות שמגיעות לכאן עם פן/איפור כבד. למה לעשות לעצמך דבר כזה? לא חבל על הנקבוביות? חוץ מזה, אם את כבר משלמת מאתיים שקל בחודש בשביל להזיז את התחת פעמיים-שלוש בשבוע, למה לוותר לעצמך? אני תוהה ברצינות את מי הן מנסות להרשים.

אולי ההבדל בינינו הוא שלהן אין מטרה שבוערת בהן חזק מספיק בשביל להשקיע קצת יותר מאמץ. 

אני מגניבה מבט חושש אל המראה שמולי ובוחנת את קימורי הגוף שלי. אני נראית טוב, לא דוגמנית, אבל העובדה שאני מתאמנת (ובאמת מתמידה בזה בשנה האחרונה) ניכרת בי. הגוף שלך אפילו לא מזכיר את הגוף של אמא שלך, אני מבטיחה לעצמי.

...למרות שאת עדיין צעירה, ובגיל שלך היא עדיין הייתה רזה לא פחות ממך...

המחשבה הזו נשארת איתי עד סוף האימון, אותו אני מסיימת חצי-מתה - בניגוד לשאר המתאמנות, שנראות כאילו הרגע יצאו מסלון יופי.