בשבוע יש 168 שעות.

מתוכן, 49 שעות יהיו שעות שינה,

34 שעות אבלה בעבודה,

20 שעות בלימודים,

12 שעות בנסיעה באוטובוסים,

4 שעות מלגה,

ואת 49 השעות הנותרות אנצל לשיעורי נהיגה, הכנת עבודות הגשה (שנה ב', אחרי הכל, לא אמורה להיות פשוטה), סידורים, בילוי עם הבן זוג, חדר כושר.

שטויות, אני סתם דואגת.

אני מסוגלת לעשות את זה.

אני לא אקרוס.

יהיה בסדר.

אחרי כמה שעות מחשבה על ההתבכנויות הבלתי פוסקות שלי בבלוג הזה לאחרונה, הרגשתי צורך לעדכן את הפוסט הזה.

לפני כמה ימים, בשיחת חולין עם אמא שלי, היא זרקה לי משפט ששבר אותי ומילא אותי גאווה עצמית בו זמנית.

היא אמרה לי שהיא מעולם לא ציפתה שאצליח.

בתקופות הסוערות של מרד הנעורים בגיל ההתבגרות היא לא חשבה שאסיים תיכון בהצלחה. או שבהמשך אלמד להיות עצמאית בצבא, או שאסיים לימודי תעודה ואתחיל תואר, ובמקביל אתקבל לעבודה במקום מצליח ובעל שם, ואז לעבודה נוספת במקום עוד יותר טוב. היא לא ציפתה ממני להגיע לכאן, בטח שלא בכוחות עצמי, בטח שלא בגיל 22.

אבל הגעתי, ואני ממשיכה ללכת.

הלו"ז שלי בשנה הזו הולך להיות לחוץ בטירוף, וכנראה מצפות שלי כמה התמוטטויות של בכי ולחץ.

אבל אני לגמרי עושה את זה - אני לגמרי מצליחה, ולגמרי בזכות עצמי.