אמש שכבתי ערה במיטה במשך חמש שעות. נכנסתי למיטה בעשר, בגלל שאני קמה מוקדם בצורה מגוחכת לעבודה (5 בבוקר, כיף אמיתי) ושכבתי ערה עד שלוש לפנות בוקר. סירבתי להיכנע לייאוש והתעקשתי לשכב בחדר החשוך שלי, לעצום עיניים בכוח, להקשיב לנשימות שלי, להרגיע את המתח שממלא את הגוף שלי בימים האחרונים. בשלב מסוים אפילו לקחתי כדורי שינה טבעיים.. וכלום. קיפצתי על גבול השינה ולא הצלחתי לחדור לתוכו.

מיותר לציין שהיום שלי היה נוראי, בקושי הצלחתי להתרכז בעבודה, שתיתי כל כך הרבה קפה שבשלב מסוים הרגשתי שזורם לי אדרנלין טהור בורידים ושאני יכולה לתרום קצת לבתי חולים שזקוקים לו (בהנחה שאפשר לתרום אדרנלין. לא ישנתי בלילה אז אין לי מושג על מה אני מדברת).

בכל פעם שאני במצב הזה אני נזכרת בתחילת הסרט Fight club, כשהגיבור האנונימי-מלנכולי הזה אומר

"With insomnia, nothing's real. Everything's far away. Everything's a copy of a copy of a copy"

אז נכון שמצבי פחות חמור משלו, אבל הבנתם את הרעיון.

המצב הזה חוזר על עצמו פעם בכמה זמן, כשאני לא ישנה אצלו. זה כאילו במיטה שלו יש סם הרגעה שפשוט מרדים אותי בשנייה שבה אני רואה אותה, ואותו. 

לא שמעתי ממנו, מהחבר שלי, מאז יום שבת. לא הודעה, לא שיחה, שום סימן חיים מאז החיבוק הקר ההוא בסוף השיחה שלנו. אמרנו שניקח הפסקה.. הכל כל כך שחור או לבן אצלו, שאני מבינה שזו יותר מסתם הפסקה.

נראה לי שהשנתיים האלה הגיעו לסיומן ואני צריכה להתרגל לישון לבד.

עד כמה אני זקנה מ-1 ועד לפרסם שיר של דפש מוד בסוף הפוסט?