כל כך האמנתי במה שאני עושה, שהייתי הולך עם זה עד הסוף. גם כשזה היה אומר לוותר על עצמי למען המטרה הנשגבת הזו.
הייתי כספיתון של הסמל שלי בטירונות.
ויצאתי לקורס מכי"ם רק בהקצאה השנייה, האמנתי שכדי להיות מפקד טוב, קודם צריך לדעת מה זה להיות חפ"ש. רק ככה אדע באמת להתחבר לחיילים, לסחוף אותם אחריי.
מעולם לא פיקדתי בבא"ח. מעולם לא רציתי. כנראה הייתי משתגע.
אז החזירו אותי אחרי הקורס ישירות למבצעית. רק שהפעם החזירו אותי עם דרגות. מיותר לציין שכל המחזור שלי כבר קיבל את הסמל כשחזרתי מהקורס, אבל הדרגות על הב' גרמו לי להרגיש טוב.
"קדימה עגלות, קומו. תדריך." הייתי אומר לחיילים שהיו יוצאים איתי למשימות.
"קיצר, הבנתם את המשימה. עכשיו כוננות. כדורים ומים יש לכולם? כן? יופי. עכשיו איפה הכוננות האמיתית? איפה הפק"ל קפה?" הייתי שואל והחיילים היו נקרעים ממני.
"שמע רון, בגיל 30 אתה הולך למות מהתקף לב עם כל הקפה שאתה שותה." אמר לי אחד מהם ואני בתמורה הורדתי לו צ'אפחה. והיינו צוחקים. עד שהקצין מוצב היה בא וחודל אותנו. מביט בי במבט ספקני ומתחיל את התחקיר.
אבל עם כמה שהייתי קליל עם החיילים, הם היו יודעים שכשצריך לעבוד, עובדים. שהפק"ל קפה ישאר בכניסה לכפר אם צריך, נקנה אחד חדש.
על כל זה הייתי חושב המון בתקופת האשפוז.
על איפה טעיתי בדרך. ואולי אם הייתי מתנהג כמו המפקדים הצעירים זה לא היה קורה.
אחרי האשפוז הגיע הפיזיותרפיה, ואם בהתחלה הייתה לי מוטיבציה, היא התנדפה קליל.
"לא רוצה לחזור ללכת. שחררו ממני." הייתי אומר בעצבים ומדליק עוד סיגריה. מנסה להבלע בתוך הכיסא המחורבן ההוא ולמות.
רציתי למות.
להפסיק להתקיים.
עד שהמ"פ שלי החליט לבוא לביקור. הוא מהאנשים שתמיד מחייכים. כשעצובים, כועסים, רציניים. תמיד. אני חושב שאם הבת זוג שלו תצלצל אליו ותגיד לו שהיא רצחה את הכלב שלהם ועוברת לחו"ל עם אחיו, הוא עדין יחייך.
"נו מה רון, נצטרך להרים את התחת שלך במעלה ההר עד המוצב ביום שחרור שלך? שתהיה עם כולם שם?" שאל עם מבטא רוסי כבד. עם הזמן לומדים להבין אותו כשהוא מדבר.
רציתי לירוק לו בפנים. רציתי לצעוק עליו שיעוף משם.
אבל לא הצלחתי. הרגשתי מושפל ונבוך.
"גבאי נכנס שלשום לכלא. עשר יום. עשה בידוק גופני על אישה פלסטינית. כמה חבל.. משתחרר עוד חודש. גם אתה משתחרר עוד חודש. ככה גומרים אצלי המפקדים הכי טובים שלי?" הוא שואל ומסתכל עלי מלמעלה.
אני רוצה לקום ולבעוט בו, אבל לא יכול. אני לא יכול לקום. פיזית לא יכול. אולי הייתי יכול אם לא הייתי זורק זין על עצמי ולפחות מנסה לקחת את הפיזיותרפיה הזו ברצינות. כי השיתוק לא קבוע. זמני. אבל אני הייתי בטוח שזה מה שמגיע לי ושאני אגרום לזמני להפוך לקבוע.
אבל מאותו רגע החלטתי שאני דפוק.
ומה שמגיע לי, זה לרוץ דוך לתוך חומה מבטון ולנפץ עליה את הגולגולת.
יש לי הזדמנות לחיות.
לטוס בעוד חודש עם החברים לדרום אמריקה, ולהשתין מאיזה הר גבוה.
ויש לי הזדמנות לעשות הכל.
ולתקן את עצמי.
"הכדור פספס רק בכמה מילימטרים את חוט השידרה. יש לך מזל. לעצמות יקח זמן להחלים ויקח זמן עד שהתחושה ברגליים תחזור. אבל אתה יכול לזרז תהליכים אם תעבוד קשה."
והתחלתי להאמין בטוב.
וכמו שהמ"פ אמר, הייתי בפריסת השחרור שלי עם כל המחזור שלי. כל אלה שנשארו לוחמים עד היום האחרון בשירות.
ולא, אף אחד לא הרים את התחת שלי לשם. הרמתי אותו בעצמי.
עם קביים והמון הפסקות בדרך, עליתי את ההר. וגבאי תומך בי, למזליסט הזה ביטלו את הדפוק והוא גזר את החוגר עם כולם.
כל השירות שלי האמנתי שאני עושה את המעשה הנכון, והשתחררתי עם האמונה הזו.
כי באותו לילה מקולל, תפסנו את האחמד שלנו ומנענו לפחות עשרה פיגועים שהוא תכנן בתוך הגבולות הירוקים.
כן, שילמתי את המחיר.
אבל תקראו לי נאיבי כמה שאתם רוצים, המחיר היה שווה את זה.
כינוי:
Caspiton
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
