זה כ"כ הזוי, שמילדה שיש לה פול חברים נשארה לבד.
ההיא עם החבר הבודאי שלה, השניה דופקת להבאנגים כל היום, הזאתי לחוצה על ה100 שקל
המזדיינים שלה, יוצאת לי על החיים כי אין לי איך להחזיר לה חתיכת ביצ' .
לפחות יש לי את דניאל, שגם עליו אני לא סומכת כ"כ למרות שאנחנו
כבר מעל חצי שנה ביחד. אני לא סומכת על אף אחד, אני לא יודעת אם זה מהסמים או
שזאת פשוט דפקה אצלי...
אני גם עצבנית בקטע מטורף מישהו שאומר לי מילה לא במקום
אני מסוגלת להתהפך עליו בקטע הזוי, אז יכול להיות שזה שאיבדתי את כולם זה קצת באשמתי
או שזה בגלל שלהן אין שום מטרה בחיים, הן רק מזדיינות ומעשנות כל היום,
ואני יותר בכיוון של הילדה הטובה שנגררה. אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? אין לי לאן לצאת יותר,
שדניאל יוצא הוא תמיד לוקח אותי איתו.. יש שם מלא בנות שאוכל להכיר,
אני פשוט לא מתחברת לאנשים. או שזאת פשוט לא הסביבה שלי, כל המזרחית,
הדיבור הפקאצי הזה, הלבוש. פשוט לא אני, אני מתגעגעת לסביבה שלי, לחברים שלי.
אני מנסה להתחבר אבל לא הולך לי, יש אנשים מסויימים שאני אוכל להתחבר אליהם, כאלה שהם לא שטחיים,
לא בנות שמעניין אותן להצטלם כל הזמן ואינסטה וחתיכים איף.
וזה לא רק שאין לי לאן לצאת עכשיו,אין לי גם כל כך מה לעשות.
אני לא עובדת, אני לא לומדת בעצם אני פשוט לא עושה כלום. אני יכולה להתחיל ללמוד אבל
אף אחד לא מבין כמה שזה קשה לי. אף פעם לא למדתי אפילו לא ביסודי,
החרם שהיה לי שם גרם לי פשוט לברוח לגני משחקים
עם האוזניות שלי ולהתנדנד בנדנדה ולחשוב על דברים טובים, אשכרה ילדה בכיתה ד' .
בחטיבה עדיין הייתי לבד, אני והאוזניות רק בתיכון התחלתי להתחבר התחלתי לדבר, להכיר את עצמי יותר,
ראיתי שאנשים אוהבים אותי והבנתי שאני דווקא חמודה. למה מגיע לי להיות לבד?
אז הכרתי חברים, וזהו. עוד פעם לבד.. אין לי כוח לזה. אני מקווה שלפחות אתחיל ללמוד, שתהיה לי מטרה בחיים..
ושיפסיקו לשפוט אותי ולהגיד שלא יצא ממני כלום מאדרפאקר .. אגב, מצטערת על כל הדיבור הגס,
אף פעם לא הייתי טובה בכתיבה, אני כותבת מה שיושב לי על הלב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: