אז ככה, בכלליות הנרחבת אביב 2012 התחיל בצורה נפלאה. מלא ספונטניות-חברים-ים-מסיבות-ריגושים-רגשות ואפשר להגיד שכיף מאד לאבד את הראש! הרשו לי להתחיל את הפוסט הקצת סטנדרטי הזה (לא פסימי אבל גם לא אופטימי) במשאלה - הלוואי שכל קיץ 2012 שלי יראה כך ואף יותר טוב! את ליל הסדר, היומיים שקדמו לו והיומיים שלאחריו - העברתי אצל אבא/סבתא שלי. היה... נחמד. החלק האהוב עליי בלהיות אצלם הוא בעצם הנסיעות הארוכות באוטובוסים, שיש לי זמן לקרוא ספר, לשמוע מוסיקה ולטבוע במחשבות. הדבר היחיד שהיה לי מול העיניים בחמשת הימים הללו היה חול. מדבר. לא משנה מאיפה תביטו, אפילו מהרחוב עצמו - עדיין תראו את הרי החול המסריחים האלה מקיפים אתכם. מדבר וחול וחום ויובש. אוח, יובש. חזרתי עם שפתיים מיובשות כאילו מינימום הייתי בטיול שנתי. אני מניחה שהדבר היחיד שגרם לי לשבור את השיא שלי ואשכרה להישאר שם 5 ימים (עברו כמה שנים טובות מאז נשארתי שם יותר מ-3 ימים) היה האייפון של אבא. מעולם לא הרגשתי שטחית יותר אבל אין על העיר שלי, אין על השכנים הבטלנים-נרקומנים-אלכוהוליסטים-מצחיקים מלמטה שמברכים אותי לשלום ולהתראות כל פעם שאני עוברת ואין על הקניונים, אין על הים ואין על הבניינים הגבוהים והלבנים ומדרכות הבטון והכבישים המסוכנים והרעש, אין על הרעש של העיר לעזאזל! כשהגעתי הבייתה התחלתי לדבר אל הבית ואל הספות, להגיד שהתגעגעתי כ"כ ושהם לא יבינו עד כמה. אני לא טיפוס של מקומות קטנים, מבודדים ושקטים. אלא אם כן מדובר באי (למרות שגם אי יכול להימאס עליי אחרי חודש פלוס מינוס). והדמיון שלי פורח, אני כבר לא מצליחה להשתלט על עצמי! שבוע שעבר שכנעתי את אמא שלי שאני עושה קעקוע והפכתי את העניין לרשמי, אבל השבוע שכחתי מזה ואני בכלל לחוצה עכשיו על לצבוע את השער. בא לי לעשות כ"כ הרבה דברים (כולל לחדש קצת את המלתחה שלי) ואני שוחה ברעיונות שלי... ושוכחת שאין לי בכלל גרוש על הנשמה!
אז אסיים את הפוסט הזה עם ציפיות נמוכות והרבה תקווה שיהיה לי קצת יותר מגרוש על הנשמה וקצת פחות רעיונות משוגעים לממן, ובברכת חג שמח ישראבלוג ותלמדו לשחרר קצת את הראש, עושה רק טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
