גיליתי שיש סוג מסויים מאד ומושלם של קנאה והוא קנאה של גבר שמנסה להסתיר אותה בכל הכוח. לפניו, היו רק כאלו שניסו להיפטר מהקנאה שלהם דרך ה-"גבריות" שלהם... או שהם היו מתפרצים על מישהו במכות או שהם היו מפנים את הצעקות והאיומים אליי. פחד היה הפקטור המשמעותי בעניין. גם בקנאה הגברית המושלמת שאני מדברת עליה הפחד הוא חלק גדול, אבל הוא לא הפחד מלהפגע אלא הפחד מלאבד ותאמינו לי שאין פחד יותר משמיד-איברים-פנימיים מהפחד הזה.
כשהקנאה שלו התערבבה עם העובדה שהוא מצא אצלי חפיסת סיגריות בתיק ואיבד את האמון בי לחלוטין, הפחד מלאבד אותו היה כ"כ גדול שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איכשהו עשה לי טוב בלב כשראיתי שהוא כ"כ נפגע ממני כי זה אומר שכן היה לו אכפת ולא קצת. מצד שני, כאב לי לראות אותו ככה ועוד יותר כאב לי לשמוע את כל מה שאמר לי. אני לא חושבת שהייתה פעם שהוא הכאיב לי ככה במילים. "כשאת תביני אני אהיה רחוק"... ולא הצלחתי פתאום לדמיין את עצמי בלעדיו, בלי כל הדברים שייחודיים רק לשנינו ושבחיים לא היו לנו לפני זה. בפעם הראשונה בכיתי מולו. למרות שברוב הזמן שהוא דיבר אליי במשפטים מלאי כ"כ הרבה ארס ואני הייתי עם הראש מופנה לחלון של האוטו וניסיתי לנגב את הדמעות לפני שהוא ישים לב, בסופו של דבר ויתרתי לעצמי על האגו והסתובבתי אליו, הוא הסתובב אליי גם. עברה אולי חצי דקה כשאני כבר מוותרת על הרעיון של לנגב אותן כי הן לא הפסיקו לזלוג לי על הלחיים, וכשהוא מנסה לעכל את המראה שלי מולו, בוכה... יכולתי להרגיש איך הלב שלו מתרסק ומיד הוא אסף אותי והושיב אותי עליו בחיבוק כשהראש שלי כזה בין הכתף שלו לצוואר והריח שלו מיד מרגיע... הוא ניגב לי את הדמעות בזמן שלחש לי שהוא מצטער ושבחיים לא אבכה יותר בגלל שום דבר שהוא יאמר או יעשה, ואח"כ התנשקנו נשיקה מתוקה וארוכה של "לא אאבד אותך עכשיו".
משם והלאה הכל הולך בסדר. התראינו כבר כמה ימים ברצף והיינו באשקלון עם נסטיה וחברים שלו. כמובן שברגע שהריב הנ"ל הסתיים נעלמה כל הרומנטיות כלא הייתה, כי אנחנו לא באמת כאלה... ונראה לי שאנחנו רבים מדי פעם בכוונה רק כדי להזכיר אחד לשנייה שאכפת לנו. אנחנו עדיין יושבים והוא מראה לי הודעות מבנות (מכוערות) שמתחילות איתו או תמונות חצי-עירום שברמנית (כוסית) מהרום שולחת לו, ואני עדיין אומרת לו מי מהחברים שלו חתיך בעיניי. אנחנו עדיין משחקים כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על האגו במקום בטוח ועל החומות ברמת הגנה בינונית. ככה שנינו נשארים עם תחושה של "לא מיציתי עדיין. אני לא אפסיד. אני לא אוותר ראשון".
האמת, לשנינו זה עושה את זה ברמות, ונראה לי שכל מה שקרה בחודש האחרון רק קירב בנינו יותר, פלוס העובדה שהוא היה כל הזמן הזה בבית ויצא לנו להיפגש הרבה ולהספיק הרבה. אחרי הכל, אני מוצאת אותנו שוכבים מאחורה באוטו בתנוחה מוזרה כזו ושוברת גב ומדברים על העתיד. יותר נכון הוא העלה את הנושא בלי קשר לשיחה שהתקיימה באותו הרגע (לא זוכרת מה היא הייתה) במשפט "תארי לך שאנחנו מתחתנים". יצא לי קול מוזר מהגרון שכנראה היה אמור להביע 'מה אתה סח?' והוא בכלל לא התייחס אליי כשהוא התחיל לצחוק על האף שיצא לילדים שלנו ועל איך שהוא יהיה עקר בית וילמד אותם הכל ויהיה אבא טוב, וקבע שאני אעבוד אבל איכשהו עדיין הוא יהיה זה שיממן לי את הציצים שהוא כ"כ מת שיהיו לי ("ואז את תהיי מושלמת!"). איפשהו באמצע המונולוג שלו הצלחתי להשתלב ולקבוע שצריך כלב... אבל יותר העדפתי לשמוע אותו מדבר על זה ולחייך (ומבפנים הלב שלי עשה Moon walk וצעק הרבה Awo! Yeah!!!).
ברור לגמרי שזה לא יקרה אבל כיף לדעת שהוא חושב עליי גם כשאני לא איתו ושהוא בכלל מדמיין אותנו עם עתיד. משום מה תמיד דמיינתי שאני לא נמצאת במחשבות שלו, כאילו בכלל, רק עד הרגע שבו אני מתקשרת או שהוא נזכר בי ומתקשר. לקח לנו שנה וחצי להגיע למצב הזה... ואני לא יודעת אם להיות מרוצה שהדרך הקשה מראה ניצנים של "זה היה שווה את זה" או אם להתבאס מלחכות שנה נוספת להתקדמות בעלילה. כל כך בא לי שזה ימשך כי זה עושה אותי מאושרת... להיות מופתעת מחדש כל הזמן.
מחר חזרה לשגרה... הוא חוזר לבסיס, אני חוזרת לבי"ס. אני כ"כ מאושרת שניצלתי את החופש הזה כמו שצריך... אני, אנה ונסטיה חגגנו מלא והתחברנו מלא, אני שמחה שהכרתי בינהן(!) ואני שמחה שהכרתי להן את אור ושהכרתי חברים שלו גם, ובכללי שהכל נהיה יותר פתוח וקליל וכייפי בחופש הזה. אני מחכה בקוצר רוח לעבור את תקופת המבחנים, מתכונות ובגרויות (בהצלחה כמובן) ולהגיע לרגע המיוחל שהוא החופש. קיץ 2012 תיזהר כי אני הולכת לקרוע אותך!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
