זה אולי ניסיון מספר מיליון ואחת שלי, אבל מחקתי את הפייסבוק והעברתי את כל הפוסטים לטיוטות. אני כל כך כמהה לדף חדש וכייפי וישנה תחושה של שינוי בצורת המחשבה ובפרספקטיבה שלי על העולם, כמו גם בחיים שלי עצמם. למרות שהצבתי חומה בגודל של האמפייר סטייט מסביב ללב שלי ואני כרגע מנפנפת כל מי שעושה את הצעד הכי קטן להתחיל איתי, עדיין אני מוצאת את עצמי מוקפת במלא אנשים, לרוב גברים, "ידידים"... אבל אני נהנית וצוחקת הרבה וזה טוב. הכי חשוב לי כרגע זה להיות מסביב לאנשים שאני מרגישה מספיק בנוח לעשות שטויות לידם ולהיות אני ב-100% (גם ככה אני מרחיקה אותם מהכיוון של להתחיל איתי כך שעוד יותר לא אכפת לי כמה השריטה שלי עמוקה בעיניהם).
ידיד ישן אחד שלי, מישהו שהכיר אותי עוד מזמן ויצא לו איכשהו לראות את כל השינויים שעברתי מכיתה ז' עד עכשיו כשהוא בכלל 'חנון מוזר' מהשכבה שאיכשהו הפך לידיד נפש סודי שכזה כל השנים הללו, לפני כמה ימים הוא יצא עליי, היה לנו ריב גדול אולי בפעם הראשונה והוא זרק לי כמה משפטים שאני מניחה שהוא ידע מראש שלא יעזבו לי את המחשבות; "הפכת למישהי שטחית", "את מוותרת על עצמך", "לאנשים כן אכפת", "תפסיקי למצוא עיסוקים כדי לברוח מלהתמודד עם הבעיות שלך"... וזה לא עוזב אותי, ולא בגלל שזה בא לי בהפתעה אלא בגלל שפשוט ידעתי את זה כבר, וחשבתי שעצם זה שאני מחפשת עיסוקים חדשים ואנשים חדשים אני בעצם "עוברת הלאה"... ואין לי מושג איך מתמודדים... אני לא אחת שמשתפת, אני לא אחת שתשב עם הפאסי שלה ותנתח את הנושא ותבקש עצות, אני בכלל לא אחת שתדע לבטא בקול את השתלשלות העניינים ו-'איך אני מרגישה לגבי זה'... אני מרגישה הכי עלובה בעולם שאני רק חושבת על לכתוב את זה אבל... אני פשוט לא יודעת להתמודד... איך מתמודדים עם שברון לב? שברון לב קטן אמנם, אבל הוא "רק הראשון". מה, אני אחווה את זה עוד פעם? עדיף לא לפתוח את הלב בכלל... עדיף להיות מניאקית, להחזיר את הלב למקפיא. ואני אומרת את זה מ-100% שלמות ההגיון שלי, זה באמת הדבר שהכי נראה לי נכון לעשות ולסגור את הלב זה לא בעיה בשבילי, זה כמו בלחיצת כפתור... מצד שני, לסגור את הלב... זה לא מקביל ל-"לוותר על עצמי"? נראה לי שכן.
אתמול הוא שלח לי הודעה באמצע הלילה, כמו תמיד ניסה לעשות לי מצפון או לגעת לי בלב בכך שהתלונן שלא קיבל אפילו מזל טוב ליום ההולדת... (החזקתי את עצמי). מפה לשם נפגשנו, דיברנו, התקרבנו, התחבקנו, הרחנו, התכרבלנו, לא ניסה לנשק, רק להיות קרוב ולגעת. הוא הבהיר את הנקודה, אני, שהרגשתי את האמת נופלת עליי כמו הפסנתר בפרסומת ההיא עם ג'ורג' קלוני, בבום כזה גדול, רציתי ללכת והוא לא נתן לי. תמיד היינו עקשנים כשאנחנו חרמנים, אני עקשנית על ללכת והוא עקשן על להישאר. התווכחנו, והרגשתי טיפשה יותר מתמיד. ישבנו בתוך האוטו בשכונה שלי ולא יצאתי מהאוטו, פיתחתי שיחה ואיכשהו ישבנו לדבר שם קרוב לשעה... סתם שיחה לא מעניינת על הא ודא, דיבורים על הכיוונים שיש לי באופק (הגזמות, שבתכלס היו רק כדי לגרום לו לחשוב שלא רע לי, שאני מסתדרת, שאני לא שבורה, שיש מלא שאני יכולה להשיג ושפשוט לא בא לי... הקטע היה רק כדי שיחשוב שיש מלא חתיכים וחכמים שרוצים ושלי סתם סבבה לבד כי אני מאגניבה, וכמובן שזה עבד כי הוא במקרה "מכיר" אחד מהם וזלזל במראהו החיצוני בזמן ששנינו יודעים שהוא חתיך על מהחלל), ודיברנו דיי הרבה על הכיוון ההתחלתי והרציני שהסתמן אצלו באופק... היא יפה לדעתו (אבל לא כוסית כמוני - לדבריו), הוא הדגיש הרבה שיש לה אופי בן של **** ושהיא מצחיקה, מעניינת, מאתגרת אותו בשיחה ושתמיד יש להם על מה לדבר, ושאני לא מצחיקה, שלי ולו יש פחות מה לדבר ויותר מה לעשות, ושהיא מושלמת, שהוא מקווה שילך בינהם... הוא ציפה ל-"בהצלחה" ממני והאמת היא שרק אחרי שהוא אמר את זה נזכרתי שזה מה שבד"כ אומרים לאנשים שמתחילים דברים חדשים, אבל נו באמת, "בהצלחה" מה-"אקסית" (מהקטע המתמשך שלך לשעבר) זה כמו לעבור מתחת לסולם כשאתה מחזיק חתול שחור בידיים (אני לא מאמינה באמונות תפלות אבל הפאנץ' הלא מצחיק שלי ברור).
קשה לי עם העובדה שאני מרגישה טוב עם עצמי כי אני יותר יפה או שווה ממנה במקום להרגיש רע על העובדה שפשוט איפסתי את עצמי למולו. נתתי לפחד שלי "לאבד" או "להיות פחות טובה בשבילו", בעצם להשתלט על כל כולי ולבטל את האופי שלי לגמרי למולו. דבר שקרה לי בחיים רק איתו בעצם. תוצאה של בטחון עצמי מעורער במקצת והרגלים מהילדות. ההיאחזות במטרה השקרית הזו של "שלמות", להיות מושלמת... וההיגיון שלי התעוות במקצת, ודאג ששלמות זה עניין של יופי... השקעתי יותר מדי וחששתי יותר מדי בנוגע לדבר הלא נכון, הכי לא נכון... ואיבדתי את עצמי בתוך כל זה. הרי אני זו שתמיד אמרה שבא לה מישהו שיאתגר אותה שכלית, שיהיה מעניין ופתוח ומצחיק, שיהיה מצחיק לעזאזל, שיכניס שמחה לחיים שלי וחיוכים ופרפרים, ואיכשהו תמיד הלכתי על החתיכים שיש לי עליהם... יתרון שכלי... שאני מכניסה אותם לכיס בקלות ושלא יוכלו להיות לי מהם חששות של "ואם הוא לא ירצה אותי יותר?" ורק ההוא היה בדיוק מה שחלמתי, 1:1, ששקעתי באשליות ולא התמקדתי במציאות. אני מתבאסת רק מדבר אחד... אני חוששת שזו איזשהיא בעיה שכבר טמונה לי באופי הרגשי ובצורת החשיבה על מערכות יחסים בכללי... איכשהו נראה לי שאמצא את עצמי בגיל 26 דבוקה למצלמה של אחת מהעונות המתקדמות של "מחוברות"... בעלת קריירה נחמדה ותו לא, יוצאת למועדונים לחפש חתיכים בני 20 שיגרמו לי להרגיש נערה בת 17 באמצעות חיזורים של 1 שקל, ואני אעשה לי את כל הבחירות הלא נכונות כדי להעביר את הזמן בתקווה שהנסיך יצוץ מתישהו ויאחז בידי אל עבר השקיעה ובינתיים אוכל פעמיים בשבוע באיזו מסעדה סושי ב-36 שקל עם חברות ואביא את הקולה מהבית...
תכלס אם את כל הפוסט החופר הזה הייתי מתסרטת היה יכול להיות אחלה פרק ל-"מחוברות"...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
