Passion and dissorders

פשוט מבזבזת את עצמי.

אני אוכלת את העיר הזו ושוקעת בקיא.

משעמם לי ובא לי רק לשמוח.

רשת הביטחון הזו שסידרתי לעצמי בכך שאני שומרת על קשר עם האקסים רק מסדרת אותי מול הגברים החדשים שאני מכירה, היא נותנת לי מן אישור לגישה הזו של "אני לא צריכה אותך, אתה צריך אותי. לי, יש לאן לחזור".

החומות וחסר האמון שלי באנשים אחרים, כל זה לא עוזב אותי.

תמיד האמנתי שהאנשים המשועממים חיים הרבה יותר זמן בעולם מבחינה טכנית, בעוד שאלו אשר לא מפחדים לנעוץ את הציפורניים שלהם בכדור הארץ הם אלו שמתבזבזים מהר, מסיימים את התפקיד שלהם בעולם ומתנדפים בחיוך מסופק, אחד כזה שלא מוקף בקמטים עצובים.

תמיד החשבתי את עצמי לסוג השני של האנשים, וכל פעם כשאני מורידה הילוך...

קשה לי לנשום.

בא לי לסיים עם זה כבר...