מלא זמן לא הייתי פה, לא יודעת מה עובר עליי אבל אני כ"כ מתגעגעת לבלוג. ככה זה, כשיש לך דברים לעשות אין לך זמן לכתוב על הדברים שהיית רוצה לעשות... אירוני לא? בהתחשב בעובדה שאחד הדברים היחידים שאני באמת אוהבת לעשות זה לכתוב. אז נעלמתי... כי אני הרבה פה והרבה שם.
אני הרבה במלכות היופי - חזרות, הכנות, התכוננויות, צילומים לעיתון, גיבושים למינהם ושאר התעסקויות במראי החיצוני כגון: צבעתי את השער ל-Golden Mahagoni Brown! יצא מהמם וסוף סוף הורדתי את הגוונים.
אני הרבה מבלה - עם שתי המשוגעות שלי, כרגיל. המון חברים, בילויים, צחוקים, לילות ללא שינה וימים חסרי מנוח. קצת ריבים, וואן גוך קרמל וממתקים מחו"ל, וקצת צרות (ע"ע הסדרה "שקרניות קטנות ויפות". שלושתינו אשכרה הוטרדנו ע"י שני האקרים מטורפים בפל'... המון סודות, סרטונים, איומים, חקירות... צמרמורות! העיקר שזה נפתר בשלום).
כמעט שכחתי, אני הרבה מתוסבכת (וואו, הפתעה!) - היה לי חבר בסביבות החודש (שאף אחת לא תדפוק מבט עקום אל המסך, לא סופרת ימים עם בנים שאני לא סופרת, אותם...) ונפרדתי ממנו כי על אף היותו בעל אופי אש - מצחיק, כייפי, זורם, ספונטני, מכבד ומאוהב בי להפליא (מפתיע, כי הוא ידוע בתור רודף שמלות) אני פשוט לא הרגשתי אליו כלום ולא רציתי לבזבז לאף אחד מאיתנו את הזמן. בערך באותו הזמן ההוא שבשנתיים האחרונות 95% מהפוסטים בבלוג כתובים עליו - ניסה לחזור איתי לקשר. בהתחלה נתתי ברקסים, אח"כ נתתי גז, שוב ברקסים, ואז כשנפגשנו הוא קיבל את הברקס האולטימטיבי, ולאחר מכן חזרנו לגז של סמסים חמודים שכאילו מבטיחים שבפעם הבאה שהוא חוזר הביתה - הוא חוזר גם אל הלב שלי. עניין מסובך אם תשאלו אותי, גם בגלל העובדה שזה פשוט ברור מאליו שלסיפור שלנו אין כל סיכוי וגם בגלל העובדה שחשבתי להיות עם מישהו מאד חמוד שפעם קיבל ממני ברקס אבל היום, מבחינת טיימינג, כן מתאים לי. כל זה אולי יכול היה להיפתר, אלא אם כן מישהו מהעבר לא היה חוזר לחיי בבום. אז כן, מישהו שהיה פעם "סטוץ" של כיתה ח' (התנשקנו במשך יומיים ואז פשוט סיננתי אותו עקב חסר בטחון משווע) ועכשיו לגמרי כיף לנו לדבר בסמסים ימים שלמים (באמת, מהרגע שאני מתעוררת בצהריים עד הרגע שהוא הולך לישון בלילה!) ובפל' וסתם לשבת ולצחוק... אתמול התנשקנו. זה איכשהו הרגיש מוכר וכיף כי אני יודעת שזו לא הנשיקה הראשונה שלנו ומצד שני זה מרגיש חידוש כי זו הייתה נשיקה שהיה כיף לעצום את העיניים ולצלול אליה, וגם להציץ קצת ולראות שהעיניים שלו לגמרי עצומות... כאלה... עצומות לרווחה.
אני יודעת, אני יודעת, כל הפוסט הזה נשמע לגמרי "או מיי גאד, נשברה לי הציפורן!" אבל אני מבטיחה לכם שזה ממש לא ככה. בכל דבר שאני עושה ישנה המחשבה וישנו השכל שעומדים מאחור ומגבים את הרגש והספונטניות. משתדלת לאזן את עצמי כמה שיותר... אבל אני פאקינג מזל דלי, דרושים לפחות חמישה גברים חסונים שיחזיקו אותי וירסנו לי את החוש ההרפתקני, או לפחות איזה דמות גברית מבוגרת וסמכותית בעלת סקס אפיל. אהמ. אולי זה סתם תסביך האלקטרה או משהו.
BTW, היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לאבוש. חג לו שמח וזר לו פורח, היום יום הולדת לאבוש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
