"עברתי דרך כל הנשמות הפצועות
בין רגעים של אור ושל דמעות
כל רגע בחיים שלי עטוף גם בחייך
תראי אחרי הכל אני בסוף חוזר אלייך"...
המחלה האיומה ביותר היא שמירת סודות. ברגע שאת מתחילה לשמור סוד את אומרת לעצמך, "אלו החיים הפרטיים שלי, לעזאזל, אני לא חייבת לספר לאף אחד שום דבר". ברגע שאת מתחילה לשקר לאנשים במטרה לשמור על הסוד שלך זה כבר הופך לנקודת ציון בדרך לארץ הטעויות, לדף הזה ביומן האישי שלך שאת מסמנת בו נקודה בצבע ספציפי למעלה, לדוג' כחול, שמזכיר לך שזה יום שבו התחלת משהו מטומטם, או משהו שיהיה מטומטם בעיני האנשים הקרובים אלייך, אלו שאת רגילה לספר להם הכל, אלו שרגילים לדעת עלייך הכל... ובזמנים כמו שלנו, יותר נכון בהווה הנוכחי הזה, לשמור מידע לעצמך זה קרוב לוודאי הדבר הכי קשה שמישהו יוכל אי פעם לעשות. סוד תמיד יתגלה ושקר תמיד יצוף, ממש כמו חרא.
אז חזרנו לזה, למירוץ, לסיפור שלנו או מה שזה לא יהיה בנינו, וזה התחיל בהילוך גבוה... פול גז... וזה לגמרי הסוד הקטן שלי. אני יודעת מה האנשים הקרובים אליי יחשבו ובעצם הם הבהירו לי טוב מאד מה דעתם בנושא כשרק העליתי את המחשבה על כך, אבל בסופו של דבר אני אחראית למעשים שלי ואין אדם שרמת המודעות העצמית שלו גבוהה כמו שלי.
הקאצ'ופ* הוא, שאני עכשיו יוצאת עם שני אנשים.
זה ברור לי כשמש שעם ההוא בחיים לא יהיה משהו אמיתי ורציני ולכן אני מחכה לפעם הבאה שניפגש כדי לחתוך מהעניין בסיפוק. בינתיים, לא אכפת לי לדבר איתו בפל' ובסמסים ולהיות הכי משוחררת והכי אני שבעולם. האמת היא? זה קטע דיי מעניין, כי עכשיו, כשאני לא חיה עם הציפיות בשמיים ולא מתרגשת ממנו ואפילו לא בונה עליו - אלא פשוט נהנית מהרגע ומחכה לחזרתו הבייתה כדי "להיפטר" ממנו בעצם - דווקא עכשיו אני רואה שינוי דרסטי ביחס שלו אליי, סמסים וההודעות בלי הפסקה, ה-"בוקר טוב נסיכה שלי" וה-"מה קורה? איך עובר היום?" שפעם - חלום חיי היה לקבל ממנו הודעות כאלה על בסיס יומי. אז יש לי הודעה חשובה, אני כבר עברתי את השלב הזה בחיי, אני לא בקטע של לחכות לאף אחד ואני יכולה להתקדם הלאה ממנו... פשוט הייתי צריכה את זה, את הטוויסט הזה. וכן, זה הרבה עניין של תשוקה אבל זה גם הרבה עניין של אגו. עם זה שאני יוצאת עכשיו, השני, זה הרבה עניין של כיף ושחרור. הרבה עניין של - איתו אני אני מהרגע הראשון. אני לא מתביישת לידו, ואני יכולה להיות שרוטה במעטה אצילות ובמילוי רגישות, כמו שאני (פאק, בחיים לא ניסחתי את עצמי כ"כ בול!).
כמובן שהוא לא יודע על ההוא ושההוא לא יודע עליו... ושהיא לא יודעת על ההוא ושאף אחד לא יודע על שניהם ואין לי כבר סימנים לעשות על הגופן שידגישו עד כמה המצב מסובך.
במחלה הזו, של שמירת סודות לעצמך... זה מתחיל בדברים הקטנים. בלשמור לעצמך את הסיפורים הקצת יותר מביכים, בלהדחיק את הרגשות שיתנו לאחרים את הלגיטימציה להביט בך כאילו אתה טיפת מים שקופה וקטנה ונוזלת... זה ממשיך בלא לספר על הדברים המשמעותיים יותר שאתה עושה בחייך, ניחא, אבל שוב, הקאצ'ופ* פה הוא - לאן זה גורר אותי? וזה גורר אותך לשקרים. זה גורם לך לשקר ליקרים שלך במטרה להמשיך ולשמור על הסודות שלך (לא במטרה לפגוע!) ואני מניחה שכל אדם שמשקרים לו, לא משנה אם זה מכוונת זדון או לא - בסופו של דבר יגלה את השקר ויפגע מעצם שמירת הסוד מפניו.
עד לפעם הבאה, נשיקות.
מורן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
