זה הרגש הכי שקרן שקיים. הוא גורם לרובנו להתבלבל בינו לבין אהבה ולמעטים מאיתנו - השוטים והאימפולסיביים - גם לעשות טעויות. אז אני שוטה ואימפולסיבית ואני עושה טעויות והרבה. אבל Light הוא Light ואין מה לעשות... לנסות לצאת מהסיפור איתו זה כמו לנסות לצאת ממעגל העוני - הסיכויים קלושים ואתה נידון לחיים קשים. למרות שהוא מתעתע ומעיק, הגעגוע בעצם מעצים כל רגש אחר שהרגשת לפני; אם זה תשוקה, אם זה כעס ואם זה דברים של הלב... אף פעם לא הרגיש לי כ"כ טוב להפסיד לו, במיוחד כשהפעם מי שהתנהג כאילו הוא הזוכה (לא המנצח!) היה הוא... והאמת היא שהוא הפתיע אותי אתמול אפילו יותר. אבל כמו תמיד השמש זורחת בכל בוקר ומביאה איתה יום חדש, והיום היא הביאה איתה כאבי תופת בכל הגוף שלי ועמעום משמעותי של Light. גם אם זה יגמר בקרוב (סביר להניח שזה מה שיקרה) אני לא אתחרט.
כמו שדודו טסה אומר בשיר שלו: "נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון
ואני לא רואה איך אני יוצא מזה,
איך אני הופך את זה לאהבה?"
המשפט הזה מתאר את כל היחסים שלי עם Light. תמיד נשאר לנו אוויר לסיבוב אחרון ובגלל זה - זה אף פעם לא נגמר. אי אפשר לצאת מזה ואי אפשר להפוך את זה לאהבה לא משנה כמה ננסה. אז מי יודע? זה יכול אפילו להיגמר ולהתחיל מחדש בעוד שבועיים-שלושה אם אני לא אלמד לשלוט בעצמי. זה יכול להמשיך ככה עד שאחד מאיתנו ימצא אהבה אמיתית (גם לזה - הסיכויים קלושים).
אז הבנו שהגעגוע הוא רגש שקרן, אבל תנו לי להרחיק לכת ולהגיד שהוא גם הפך אותי לשקרנית. אני מאשימה את הרגש, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להאשים את עצמי (והרי רגשות בכלל לא קשורים אליי, שכחתם?). אני חייבת לספר את האמת או לפחות להפסיק עם ההצגה הזו. אני חייבת ללמוד להסתדר לבד, ללמוד לתמוך בעצמי.
לבד.
בחיים לא נדע לאן החיים יובילו אותנו...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
