Passion and dissorders

אתמול הייתה התחרות. לא זכיתי.  היה מדהים. שער מושלם, איפור מושלם, בגדים מושלמים, נעליים מושלמות, הליכה מושלמת, מוסיקה מושלמת, הרמוניה מושלמת, תזמון מושלם. הכל היה מושלם. מדהים. הפצצתי ונהניתי ואפילו לא הזלתי דמעה בסוף, כשלא זכיתי. האמת היא שגם לא מנעתי מעצמי לבכות, פשוט לא היו לי דמעות להוציא, העצב לא הכה בי. לא יודעת אם זה משהו שיבוא יותר מאוחר, לא יודעת אם זה משהו שבכלל יבוא. אני יודעת לקחת דברים בפרופורציות וזה דבר שאי אפשר להכחיש, אני יודעת לקחת את העיקר ולהשמיט את התפל ואני יודעת לפרגן ולהפסיד בכבוד - רק בתנאי שאני לא מפסידה באמת! האמת היא שאני לא חושבת שאני מפסידה משהו חוץ מכתר מצ'וקמק (בדיוק כמו שאורי אמר). מכאן אפשר רק להתקדם הלאה! אני שלמה עם הכל, גם עם שתי הפדיחות שעשיתי, רק מהתרגשות כפרות.  דקות ספורות לפני שהתחילה התחרות התקבצנו כל הבנות והבאנו לאורי את המתנות שהכנו / קנינו לו. בזמן שעדי הקריאה את הברכה הפכנו לחבורת כוסיות מתייפחות. פשוט בכינו. הלב שלי מפמפם עכשיו רק מלהיזכר ברגע הזה... כולנו החזקנו ידיים, פה ושם חיבוקים, עד שאורי לא יכל יותר ופשוט נכנס לחדרון שלו לפחות ל-10 דקות ואנחנו הבנות, לשירותים, לנגב את הדמעות. המפיקה לא ידעה מה לעשות, היא חייכה חיוך שוקיסטי שכזה בעוד שהצלמים אומרים לבנות היותר ממותנות שזה בחיים לא קרה בכל 17 השנים שאורי עושה את התחרויות האלה בעיר. באותם הרגעים אחת הבנות אמרה שלא משנה מי תזכה כי כבר זכינו בדבר הכי חשוב וזה חברות, ואת המפיק מספר 1 שלנו כמובן... ומן אנחת רווחה כזו עטפה אותי מבפנים. ידעתי שלא משנה מה יקרה - אני, את שלי הרווחתי. הייתי מוכנה ללכת הבייתה כבר באותו הרגע (סתם, נראה לכם שאני אוותר על הבמה והספוטלייט?! אבל הבנתם את העיקרון...) עליתי על הבמה הזו נטו בשביל לאכול אותה ולקרוע לה את הצורה, שבשבילי זה שווה ללעשות כיף חיים אחושרמוטה. היום בבי"ס לא היה אחד שלא פרגן לי וזה מדהים. למדתי המון מהחוויה הזו,                                           ומי יודע? אולי עדיין לא טעמתי את הדובדבן שבקצפת...  (הייתם מתים להביןןןןןןןןןןןןןן) 

תמונות וכד' אפשר לראות באינסטגרם שלי (moren95) ובפייסבוק שלי (Moran Avnaim).