Passion and dissorders

אשדוד.

אתמול החלטתי שאני יוצאת למרות המצב הבטחוני, עדיין לא היו כ"כ הרבה אזעקות. ישבתי עם מתולתל ואז פתאום הייתה אזעקה. היה כבר חשוך ועדיין ראו את הטיל בבירור עף לו בשמיים בקו ישר ואת כיפת הברזל מיירטת אותו. היינו בפארק הגדול באזור שלי ולא היו בניינים בקרבת מקום לרוץ אליהם. זו הפעם הראשונה שאזעקה תופסת אותי כשאני בחוץ. הייתי מהופנטת למה שקורה בשמיים ואחרי כמה שניות גם מבוהלת למשמע הבום החזק הזה. ברור שהייתי בשוק והוא צחק עליי, לקחו לי כמה שניות לעכל ולהעביר את זה הלאה. לא היו עוד אזעקות עד מוקדם בבוקר היום, שכל פעם שהנחתי את הראש בחזרה על הכרית הייתה עוד אזעקה וזה חזר על עצמו בלופים מעצבנים ומתסכלים. תמיד אותו הסיפור: אני קמה בבהלה מהכיסא/מיטה, שומעת את אחותי צועקת "מורן" בזמן שהיא פותחת את הדלת ואני באה אחריה, סוגרת את הדלת ויוצאת לחדר המדרגות, כל השכנים מחליפים איתי מבטים של "עוד פעם אזעקה..." וחלקם גם לוחשים לעצמם שהלוואי שזה יגמר כבר, אני מביטה על הכלב הגדול של השכן וחושבת שמעניין אם הוא מרגיש שכולנו נמצאים בסכנה ומתבאסת כי אני בטוחה שהוא יודע. בבית, גם כשיש כמה דקות של שקט - האייפון לא מפסיק לצלצל ולעצבן ואני לא יכולה להתעלם כי אנשים באמת דואגים... אני מניחה שמי ששומע חדשות ומתעניין במבזקים (אני מתכוונת לאלו שלא נמצאים תחת קו האש כמוני) יודע כמה רקטות משוגרות עלינו, ואני כותבת בזמן הווה כי גם באמצע כתיבת הפוסט הזה נשמעה פה אזעקה. היום זה הגיע לשיא חדש מבחינתי, כי יש שלושה הרוגים משלנו ואני מניחה, למרות שזה כ"כ קשה לכתוב דבר כזה, שתקיפה בסדר גודל שכזה תגרור לעצמה עוד נפגעים ולצערי עוד הרוגים. האמת היא שאני מוכנה לסבול את זה. אני מוכנה לסבול את האזעקות האלה ולהשתדל להשתלט על הלב שלא יתפרק לגורמים כשאני חושבת על אחי שבשריון ועל אבא שהזעיקו אותו למילואים והוא אומר שאסור לו לספר איפה הוא יהיה בדיוק, אני מוכנה לזה אם זה מה שיסיים את המלחמה הזאת לתמיד ויתן לנו שקט! אני מתפללת שלא יהיו עוד הרוגים ובעיקר שכל היקרים והסובבים לי יהיו בסדר. אני גם מפחדת על Light ועל צ'וץ' ועל כל החיילים האחרים שאני מכירה... והדבר היחיד שאני מבקשת זה שהם יחזרו בשלום...