אין לי מילים לתאר את המסע המדהים הזה לפולין במשפט אחד, כי אפשר להגיד שזה באמת עלה על כל הציפיות שהיו לי (וגם כי - מתי לעזאזל חופרת שכמותי הצליחה לתאר משהו במשפט אחד?). טסנו בטיסה מוקדמת באמצע הלילה. הגעתי לביה"ס 45 דקות לפני שהיינו אמורים להיות שם רק מרוב התרגשות וראיתי את כולם מגיעים עם המזוודות שלהם ומתחבקים עם החברים שלהם... האמת היא שלא נסעתי עם אף אדם שקרוב אליי מביה"ס. בניתי על התכונה שלי להתחבר לאנשים ולהתחבב עליהם במהירות כי "זה כולה שבוע ומתי בכלל היה לי אכפת מהדברים האלה?". באוטובוס שמתי עין על מישהו מכיתות יא', הוא נראה ילד מגניב ומצחיק ואנחנו גם ככה באותה הקבוצה - מטרה קלה. אחרי הצ'ק-אין הארוך והטיול הקטן בדיוטי-פרי (לקחתי איתי רק 100 דולר ו-200 ש"ח כך שלא היו לי אפשרויות שופינג רבות אז קניתי בושם וקרם של ויקטוריה'ס סיקרט והרבה שוקולדים) עלינו למטוס ב-01:30 בלילה. זו הפעם הראשונה שטסתי אי-פעם אז התרגשתי ברמות. זה היה כ"כ מדהים לראות את תל-אביב מתרחקת ממני ויותר מדהים לראות את כל האורות של העיר הזו ואת הקו המפריד בין היבשה לים, וכמה זה נראה מדהים... לאט-לאט ממש לראות את מפת ארץ-ישראל שאני תמיד מציירת בשיעורי גיאוגרפיה - מנצנצת לי מול העיניים בנקודות זהובות על רקע שחור ואני מרחפת מעליה. זה הרגיש כמו ב-Black mamba בלונה-פארק, מדהים! במטוס ישבתי עם מיכאל ופול, האוכל היה מסריח מאוד וישנתי קצת כי לא הרגשתי ממש טוב, האוזניים הרגו אותי... אה וקיבלתי מכתב טיסה מהמחנכת שלי, דבר שהיה נחמד.
כבר בשדה התעופה הקטן שם בעיר לודג' ראיתי כמה הפולנים דומים אחד לשנייה וכולם עם אותה הבעת פנים ממורמרת... לא היה אף אחד שם חוץ מאיתנו ומהאנשים המעטים שעבדו שם. כשעלינו לאוטובוסים הופתענו ביותר - שירותים, טלוויזיות, כיסאות מתכווננים, מזגן, מוסיקה נעימה - רשמית אנחנו לא בישראל. ישבתי לבד כי שאנל, הילדה שהכי "קרובה" אליי מכל ה-יב' שנסעו (יצאנו כמה ילדים מכיתות יב' עם משלחת של כיתות יא' בתכלס) רצתה לשבת לבד בשני מושבים כדי לישון אז יצא שנשארתי לבד. מהר מאוד הבטתי לאחור - המושבים האחרונים באוטובוס, שם היה הילד ההוא ששמתי עליו עין מקודם. ישר עברתי אליו וביקשתי לשמוע איתו מוסיקה באזניות ומי הוא שיסרב לחיוך החמוד שלי? מהר מאוד הוא נרדם עליי ואחרי שספגתי קצת בתי קרקע כפריים ומרוחקים ושלג וקישוטים לקראת החגים הנוצריים הקרבים - גם אני נרדמתי. הגענו לוורשה, אכלנו ארוחת בוקר ב-Magat, מסעדה שבה אכלנו הרבה בשלושת הימים בוורשה והאמת היא שממש מקסים שם. סיירנו ממש טיפה בעיר ומשם למחנה טרבלינקה. עוד לפני הכל היה לנו רבע שעה לשירותים וכד' אז הצטלמתי מלא בשלג ושיחקתי בו כמובן, וכן - זו הפעם הראשונה שראיתי והרגשתי שלג ואפילו לקבל פצצה של כדור שלג היה כיף! הלכתי עם המתולתל ממקודם לעשן ונראה לי שמאז התחברנו, הוא התחיל לצלם אותי הרבה, ממש מלא, אפילו בלי שביקשתי (ואני אחת שמצטלמת הרבה!) ואז פשוט המצלמה שלי עברה אליו והוא אחראי על רוב התמונות היפות במצלמה שלי מהמסע כולו.
היה לי מוזר בטרבלינקה, היו לי המון מחשבות בראש, המון הקבלות... למשל כדי שיהיה למורות המלוות שלנו יותר קל לבדוק שכולם בקבוצה נמצאים היו לנו מספרי ברזל, אני הייתי מס' 7. שיטת הארגון הזאת הזכירה לי בראש את המספרים ש-"קיבלנו", היהודים, ממש לפני פחות ממאה שנה במחנות האלה כדי שיהיה לגרמנים יותר קל ומאורגן. מספרו אותנו, ואני הייתי מס' 7... אפשר להגיד שרק שם בטרבלינקה, בתוך היער, הקור של פולין באמת הכה בי. עד אז היה לי חמים ונעים עם הבגדים והמזגן המחומם באוטובוס אבל שם, עם המעיל וכל הסריגים והכובע, הצעיף והכפפות והאנשים שהיו לצדי וחיממו אותי בחיבוקים, עדיין היה קר. זה היה מן קור שחודר כזה לעצמות, וכל משב רוח הוא כמו אלף סכינים בגוף. היהודים היו עם הרבה פחות בגדים ואולי גם הלכו יחפים. היה טקס ולא התרכזתי בו אפילו לא לשנייה, לא הקשבתי למילים, רק אמרתי לעצמי בראש שעוד מעט נחזור לאוטובוס ולא יהיה כ"כ קר (ד"א אח"כ דיברתי עם כמה ילדים וכולם אמרו את אותו הדבר, בכולם הקור הכה כמו סטירה ואף אחד לא היה מרוכז בטקס). אח"כ נסענו לוורשה בחזרה, עצרנו ברחוב זלוטה בקטע מחומת הגטו. התחיל לרדת גשם. כל מה שפנינה המדריכה סיפרה שם ל-יא' כבר ידעתי. חיפשתי קורת גג מתחת לכניסה של בניין ועמדתי שם עם המאבטח הפולני. דיברנו הרבה באנגלית והוא היה ממש חמוד. מאז אותו היום הוא כל הזמן חייך אליי, הסתכל לאן אני הולכת ואיפה אני מטיילת, שאל אותי אם הבאתי את המטריה שלי הפעם. הוא הבין כנראה שאני ילדה שמרחפת לה או שהוא פשוט חשב שאני חמודה. אח"כ נסענו לארוחת ערב ב-Magat ומשם למלון, נובוטל צנטרום, מלון מהמם! עשו לנו שיחה קטנה וקיבלנו מכתבים מהבית עם תמונות וכאלה. המתולתל ישב איתי עד כיבוי האורות וכשהלך הגלאי התחיל לצפצף - תפסו אותי על הסיגריות (לא הפללתי אותו כמובן). היה ממש מצחיק עם המאבטחים הפולנים שבאו לבדוק לי את החדר וחשבו שהם קומנדו. היה לי כיף, ידעתי שמצאתי לעצמי חברים למסע (וכמובן שעם בנים זה היה יותר קל כי כולם דאגו לי, הקטנים והגדולים, וגם התקשרו אליי הרבה כי הייתי בחדר לבד - מתוך בחירה).
ביום השני (יום שישי) היינו בבית הקברות היהודי בורשה, אח"כ לגטו הצפוני שבו התקיים המרד בגטו. ביקרנו באומשלאגפלאץ ומילה 18 ואז הקבוצה שלי העלתה את הטקס באנדרטת רפפורט. היה טקס מדהים, לא היה כזה קר וכולם היו מרוכזים והתרגשו. היה לנו טקס מדהים. חזרנו למלון להתארגן ומשם לבית הכנסת "נוזיק". הדלקתי נרות והתפללתי וזה הרגיש לי בדיוק כמו בילדות, בימים שידעתי איפה קוראים בתפילת שישי בבית הכנסת והייתי הולכת עם סבתא ושאר המשפחה... עשינו קבלת שבת במסעדה וזה היה מהמם.
ביום השלישי, יום שבת, טיילנו רגלית באזור הגטו הדרומי בוורשה (רחוב וליצוב, רחובות חלודנה=קר, זלזנה), המשכנו לעיר העתיקה ושם היה לנו קצת זמן חופשי אבל חוץ מלטייל בעיר העתיקה, לעשן, לצלם ולצחוק עם אמני הרחוב המקומיים לא קניתי כלום. קניתי רק חפיסת סיגריות מגניבה של מלבורו וקונדום שכתוב עליו Come in and carry on בעיצוב אנגלי-בריטי משעשע. המתולתל כעס עליי שבזבזתי הרבה זמן בחנויות ושיגעתי אותו אבל הייתי בטוחה שזה יצא לטובה. קניתי גם Kebab כי הייתי חייבת ובסוף גם בושם של PLAY. בכל חמישה מטרים בכל רחבי פולין (בלי הגזמה!) יש חנות בשם Kebab (שזה כמו שווארמה אצלנו) וחנות אלכוהול 24 שעות. וכמובן פאבים. אלכוהוליסטים הפולנים האלה. אה כן, וגם מרפאות. המשכנו לגן הססקי ולקבר החייל האלמוני ועמדו שם שני חיילים פולניים חתיכים רצח בלי לנוע, אחד מהם חייך אליי בסוף כי הוא כנראה ראה כמה ריר הזלתי עליו וכמה תמונות דפקתי לו. אחרי ארוחת ערב במסעדה הייתה נסיעה ארוכה ביותר לאוסטרוביץ'. היינו במלון גרומדה ליסיצה, מלון דיי עלוב ומסכן של לילה אחד. המעליות היו עשויות מקרטונים והחדרים קטנים ומוזרים, אבל הם השקיעו ותלו בקבלה דגל ישראל קטן. בלילה כל המסדרון שלי (מלא בנים) באו אליי לחדר וישבנו ועשינו צחוקים, היה כיף והם חולים עליי. הם לקחו את הבושם שלי ופיזרו לעצמם על הכריות כי למצעים היה ריח מוזר... אפשר להגיד שלמרות שהייתי היחידה במשלחת עם חדר משלה, לבד, הרווחתי הכי הרבה ובכלל לא הייתי בודדה. בכלל, היה לי כיף עם העובדה שאף אחת לא מסריחה לי את החדר, אף אחת לא מאיצה אותי לקום בבוקר או להתקלח מהר ואני יכולה לעשות אמבטיות ארוכות ומענגות וכמובן אף אחת לא חופרת לי ויש לי המון זמן לבד למחשבות.
בבוקר נסענו לכיוון לובלין. היינו במחנה מיידאנק, אפשר להגיד שזה היה אחד הדברים הקשים ביותר במסע... כשצעדתי אל תוך הגטו עצמו דרך הכניסה, וגדרות התיל מקיפות אותי, טבעתי ברגשות שלי, היה לי טעם מר בפה. אני נכנסת לפה ויודעת שאוכל לצאת מתי שבא לי. היה לי כ"כ קשה לדמיין שלפני לא הרבה זמן, אם הייתי בחיים, בקלות יכולתי להיות אחת מעשרות האלפים שצעדו אל תוך המחנה הזה ולא יצאו ממנו. הייתי האחרונה, ממש האחרונה, גם אחרי המאבטחים, להיכנס אל תוך הבקתה הראשונה. לא יכולתי. הרגשתי שאם אני אכנס יגמר לי האוויר, יש שם יותר מדי אנשים שצריכים לנשום אותו איתי, יותר מדי זכרונות שלא שייכים לי אבל שקיימים בקירות, בתקרה וברצפות הבטון של הבקתה הזו מולי. ככל שהתקדמנו לאורך המחנה הבנתי כמה הוא היה גדול, ועוד יותר הכה בי כמה שהמחנה הזה קרוב לעיר ולמגורים של הפולנים. לעזאזל, הם יכלו לראות את זה מהחלון! ה-"מיטות", כ"כ הרבה זוגות נעליים ששרדו, דחוסות, כ"כ הרבה בקתות וכ"כ הרבה דשא שלא היה קיים שם קודם לכן, כל זה זעזע אותי. היו שם גם כ"כ הרבה עורבים, בחיים לא ראיתי כ"כ הרבה עורבים במקום אחד. אומרים שבמחנות האלה בפולין נמצאים הכי הרבה עורבים, בכמויות אדירות. אומרים שהם עדיין יכולים להריח את הדם והגוויות ובגלל זה הם שם... אחרי הטקס שם הייתה נסיעה ארוכה דרך העיר דומברובה טרנובסקה, ביקרנו בבית כנסת שם שהיה מעוצב ממש יפה והמשכנו בנסיעה. כמעט שכחתי, בנסיעה הזו הקרינו לנו בהפתעה בטלוויזיות באוטובוס סרטונים של ההורים מהבית, זה היה דיי מגניב למרות שלא ממש ידעתי מה לעשות כי לא דיברתי עם אמא שלי בכלל מאז שנסעתי וזה היה מוזר לראות אותה ובבת אחת להתגעגע אל הבית... הגענו לקרקוב, למלון פרו אקספרס שנראה פשוט מדהים! לצל העובדה שהוא היה מקושט במלא אורות, כנראה לכבוד הקריסמס... אני התרגשתי בכל אופן.
למחרת, כבר היה יום שני, נסענו לזביליטובסקה גורה שקרובה לעיר טרנוב. היינו אמורים לבקר בקברי אחים שנמצאים בתוך היער הצמוד לעיירה הזו. הסיפורים בעיירה הזו מספרים שהדם של היהודים היה זורם שם ברחובות ונשפך אל הביוב... כל החבורה של האחורה של האוטובוס, שזה שבעה ילדים (שישה בנים ואני) התעכבנו קצת מאחור בגלל שישנו כל הנסיעה וכשהתעוררנו היינו צריכים לשים על עצמינו את כל הסריגים והמעילים והכפפות והכובעים (באוטובוס היינו יושבים עם גופיה או חולצה כי היה מאוד חם) ולא לשכוח כמובן לקחת את המטריה... בסוף מצאנו את עצמינו, שבעה ילדים ומורה אחת (ליאורה המשוגעת-אבל-חמודה) בלי הקבוצה שלנו, בלי שום מורה נוספת, נשארו רק הנהגים של האוטובוסים שלא קשורים ולו במקצת לטיולים בתוך העיירות, אשכרה אפילו המאבטחים הלכו בלעדינו! לא יכולנו להישאר באוטובוסים כי הנהגים רצו לקפוץ למסעדה הקרובה לשתות קפה (ולעשן, מדפאקרס!) אז פשוט יצאנו משם והתחלנו ללכת בשביל הראשון שנקרה לעינינו. התחלנו להתקדם לכיוון תוך היער וליאורה בינתיים ניסתה להתקשר למורות האחרות ולראש המשלחת. הלכנו לאיבוד
. זה היה כ"כ מצחיק, אפילו עשינו תמונה של "שבעת האבודים"... כמובן שכולם האשימו אותי כי לי לקח הכי הרבה זמן להתלבש וכי הם היו ג'נטלמנים שחיכו לי אבל זה ממש לא נכון! בסוף חזרנו לאחור, במזל כי הלכנו בדיוק בדרך ההפוכה, ואנט (המורה המלווה השנייה של הקבוצה שלי) חזרה לאחור כי מישהו שם נזכר שאנחנו חסרים... הגענו לכל הקבוצות בשלום בדיוק בזמן לחפירה מיותרת של פנינה המדריכה (שוב, כי ידעתי את החומר) - מה שכן, היה כיף לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון שהיא תמיד הביאה כי זה חידוש (למרות שהכרתי כמה מהם). המשכנו לאזור הגטו בקרקוב, כיכר השילוחים, ראינו את החומה ואת המפעל של אוסקר שינדלר, אכלנו ארוחת ערב שם בעיר העתיקה במסעדה נחמדה וזה היה גם מן סוג של ערב פולקלור פולני, הייתה להקה פולנית של זמרים, נגנים ורקדנים - זה היה ממש נחמד אבל המוסיקה הפולנית כ"כ משעממת!
ביום שלישי נסענו למחנה אושוויץ-בירקנאו. גם זה היה יום קשה במיוחד... דבר ראשון זה היה יום קר בטירוף, קר כמו ביום הראשון של המסע... קור חודר עצמות כמו שתיארתי קודם... היה גשום ביותר. הגענו ל-"מוזיאון" הזה, הראו לנו סרט שבמהלכו רק ישבתי ורעדתי, התחלתי לרעוד ולבכות, סרט עם תמונות אמיתיות, מקוריות, עם ראיונות אמיתיים, נראה לי שזה היה הסרט עם הכי הרבה דברים מקוריים מהשואה שאי-פעם ראיתי (וראיתי הרבה!). אח"כ הלכנו לקחת אזניות ומן מכשירי רדיו קטנים כאלה כי אסור לדבר שם אז המדריכה דיברה אל תוך מיקרופון ושמענו אותה באזניות. סיירנו שם בכמה בניינים, לכל בניין היה מן מוטיב כזה... בפעם הראשונה ראיתי משלחות מארצות שונות, היו שם פאקינג אסייתים! לא יודעת אם יפנים, סינים וכד' אבל אסייתים! מפליא. אח"כ סיירנו גם במחנה עצמו והקור פשוט שיתק אותי!!! אלו היו השעות הכי ארוכות בחיי. צבי, ניצול השואה שהיה איתנו שהוא בעצם ניצול אושוויץ-בירקנאו, סיפר לנו את הסיפור שלו בפעם השנייה (הפעם הראשונה הייתה באחת מהנסיעות הארוכות באוטובוס), אח"כ ביקרנו במוזיאון ואז גם ערכנו טקס זיכרון מרגש... הטקס האחרון. ירדו פתיתי שלג. באותו היום היה כ"כ כיף לחזור למלון ולהתקלח במים חמים... מדהים. המתולתל קפץ אליי לחדר כמו תמיד והפעם הוא קפץ גם אחרי כיבוי האורות וישבנו כל הלילה ודיברנו, זה היה כיף ושנינו הצטערנו שהוא לא עשה את זה קודם!
ביום רביעי, היום האחרון, נסענו לעיירה זקופנה שבהרי הטטרה. במשך כל הנסיעה נמנמנו בכיף שלנו וכל הקבוצה הייתה עייפה, נראה לי שכולם ישנו חוץ ממני ומהמתולתל. הצטלמנו הרבה והתעללנו בילדים כמו תמיד (הוא התעלל ואני צחקתי)... אחרי שגם אני התחלתי לנמנם הוא פתאום מעיר אותי, "תראי, שלג!" ואיך ששמעתי שלג פקחתי את העיניים וראיתי מחזה מדהים, שבילים של דשא מתחלפים בשבילים מושלגים, פתיתי שלג יורדים וברקע מלא הרים לבנים, קפואים, גבוהים ביותר! זה היה מדהים! היה לנו זמן חופשי ורק מלטייל שם רציתי להתעלף. העיירה הזו לא אמיתית פשוט! כולה בנוייה מאבנים מדהימים, נחלים באמצע העיירה, כל בתי הקפה מעוצבים ועשויים מעץ, הכל נראה ביתי ועם זאת יש חנויות מותגים, הכל בצורת מבני קרקע ואין בניינים גבוהים שיסתירו את הרי השלג שמקיפים את העיירה. מהמם! ואני והמתולתל, בניגוד לזמן החופשי בעיר העתיקה בוורשה, מצאנו מלא דברים לקנות בשוק המקומי. קניתי צ'ייסר עם ציצים שכתוב עליו משהו מגניב בפולנית, תיק, כובע ומצית. אח"כ הלכנו לבית קפה מהמם כזה ואכלתי שתי עוגות ושתיתי שוקו חם. אין לי מושג איך לא קיבלתי הרעלת סוכר אבל זה היה טעים ברמות. אחרי זמן של עוד סיגריה והרבה הרבה תמונות עם כולם - נסענו למחנה פלשוב ואחר כך לרובע היהודי קזימייז, שהיה מפתיע ביותר כי שמות החנויות היו בעברית, היו אנשים שדיברנו בעברית וכל היהודים-פולניים נראו כ"כ מוכרים, כ"כ יהודים ואפילו ישראלים! הם היו מחוייכים ובאמת גרמו לי להרגיש טוב, למרות שהרובע הזה ממש קטן, מטר על מטר כמעט, ושהקהילה היהודית שם ממש פצפונת. סיימנו בבית הכנסת קופה ושרנו שם שירי ארץ-ישראל (חחח). משם - לשדה התעופה בקטוביצה. בשדה התעופה היה קטע ממש מפחיד כשעשו לנו את הצ'ק אין ובדקו לנו את התיקים... אני הייתי בשלישיה עם עוד שני ילדים שלא ידעו אנגלית אז הייתי היחידה שדיברה עם איש האבטחה החתיך ברמות הזה שפלירטט איתי! באמצע שדיברנו על שוקולדים אשת אבטחה שמאחוריי התחילה לצעוק לכולם "Go back!" והתחילה לפזר את כל הילדים, היה רגע שכולם פשוט התחילו לברוח ומלא אנשי אבטחה התחילו לרוץ לשם ולדבר במכשירי הקשר שלהם בפולנית מלחיצה, מרוב שוק לא הייתי מסוגלת לזוז ואיש האבטחה החמוד הזה שדיבר איתי פשוט הרים אותי (*חיוך-ממזרי*) ורץ איתי אל כל הקבוצה שלנו, השאיר אותי שם וצעק לי "Go! Be safe!"... בסוף התגלה שכל הרעש הזה בגלל ששוש המדריכה הראשית השאירה את התיק השחור והממש מכוער שלה על הרצפה ואשת האבטחה חשבה שזה חפץ חשוד! ב-"דיוטי פרי" בפולין (עלוב כ"כ!) קניתי בקבוקון של פינלנדיה ושוקולדים וגם איזו קולה חמודה לדרך. במטוס קודם כל ישבתי עם דנית ואח"כ היא החליפה מקום עם המתולתל. שתינו בירה והיו ממש צחוקים, והיה כ"כ כיף להיות סוף-סוף במטוס עם דיילות ישראליות וטייס ישראלי שזורק הערות עוקצניות בעברית ("זאת עם התלתלים, הבנו שקנית ב-H&M אז את יכולה לשבת עם השקית שלך במקום כבר או שאת לא רוצה שאני אמריא?") כמובן שאף אחד לא הקשיב וכולם טיילו והלכו במטוס אפילו בזמן שהוא המריא/נחת כי ישראל זה שכונה, לא כמו בטיסה לפולין שהיינו ממושמעים ברמות כי לכו תדעו מה הפולנים האלה יעשו לנו... נחתנו בתל-אביב, הלכתי לעשן סיגריה בצד וסוף-סוף לא היה מאחוריי שום מאבטח או מורות שצועקות עליי ואומרות לי להישאר עם הקבוצה... זקן אחד אמריקאי עם חליפה מגניבה התחיל איתי כי ביקשתי ממנו אש וזה היה נחמד בהתחשב בעובדה שנראיתי כ"כ גרוע, הייתי הרוגה! האוטובוסים שלקחו אותנו לאשדוד היו מצחיקים... לא היה מקום להניח אוכל, לא היה מזגן ולא היו טלוויזיות. המושבים עצמם מסריחים, אתם יודעים - אוטובוס ישראלי... הנהג שם לנו את הפרוייקט של רביבו (בניגוד למוסיקה המגניבה שהייתה באוטובוסים בפולין) וזה היה לגמרי - אתם בישראל!
היה מסע מדהים, במיוחד בגלל שהתחברתי לאנשים שלא הייתי מאמינה שאתחבר אליהם, וגם כי יצאו לי משם הרבה דברים שלא ציפיתי שאצא איתם. כמובן גם למדתי קצת יותר, ראיתי חו"ל (אם זה לא נשמע מטומטם מדי) ואחרי למידה עיונית שהייתה לי מלקרוא ספרים, לראות סרטים מסוגים שונים וחומר בביה"ס, עכשיו עשיתי גם את הלמידה המעשית - לבקר שם, ללכת על האדמות האלה ולראות הוכחות חותכות לדבר הזה שנקרא שואה...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
