אני משקשקת מפחד. "תקופת מבחנים" זו תקופה שאף פעם לא הלחיצה אותי, המבחנים בביה"ס קטנים עליי ואפילו עכשיו - בכיתה יב' - כשאני נכנסת לתקופת בגרויות החורף, אני לא מפחדת כמו שאני פחדתי (וממשיכה לפחד) במשך השבוע האחרון. שבוע שלם של מבחנים אבל מסוג אחר לגמרי - מבחנים של החיים. הכל החל מלהיפגש עם מישהו כדי להסביר לו למה גמרתי את העניינים בנינו ולהיות מסוגלת לא לנשק אותו ובו זמנית לא לשבור לו את הלב ולספר לו על החבר החדש שלי. זה ממשיך במבחן של האם אני מסוגלת לשתוק על הקשר עם 24 ולא לזרוק מדי פעם יציאות עליו בפני אנשים שמכירים אותו (מי יודע, אם פתאום יסתבר שהם יותר נבונים ממה שאני חושבת אז דפקתי את שנינו). עוד מבחן היה לגמור סופית עם הבחור שאני אוהבת. זאת בעצם לא בעיה, הבעיה היא לא לענות להודעות שובות הלב שלו למרות שהלב שלי מתרסק כשאני נזכרת בהן... ובדיוק בזמן שהוא שולח את ההודעות האלה ואני יודעת שהוא נמצא בבית (ולא בצבא) אז חבר שלי נסע לאילת, והימים הבאים שהוא באילת יהיו המבחן הכי גדול שלי כנראה - אם אני אצליח לדחות יצרים ולא להיפגש עם מי שאני אוהבת (Light) וכמובן לא לבגוד כפי שמצופה ממני לעשות. בזמן כתיבת הפוסט הזה 24 התקשר אליי ב-"ענייני עבודה" ושמעתי על הקול שלו שהוא מתגעגע ורוצה לראות אותי... אז מבחן נוסף הוא אם כאילו "לוותר" על ענייני עבודה כדי להימנע ממפגש שעלול לגרור אותי למשהו אחר או פשוט להתמודד עם המציאות וללמוד לשלוט במצבים כאלה. אוף, למה הוא היה חייב לנסוע לאילת ולהשאיר אותי כאן עם כל המבחנים האלה? אף אחד לא מבין שהדרך הכי טובה לגרום לי להפסיק היא פשוט להיות איתי כל הזמן עד שאתרגל? סתם, אני יודעת שהכל עניין של שליטה עצמית. מודעות. אני יכולה לעשות את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
