מחר יש לי בגרות בתנ"ך ונראה לי שהעניין של לכתוב פוסט במקום להתכונן הפך למשהו קבוע.
אז אני יכולה להגיד ששרשרת הזהב שאיבדתי כנראה תחזור אליי מחר.
מישהו מהשכבה שלי המציא לי המון-המון סיפורים וזה התחיל מהעובדה שהוא שאל אותי אם איבדתי שרשרת.
אני מעדיפה לא להאשים אותו בכלום כי אפילו לכתוב את זה או להגיד את זה יגרום לי להרגיש לא נעים עם עצמי על שפגעתי בצדק בעולם, אבל העיקר שהשרשרת הזו תחזור אליי.
אני בכיתי בגלל זה במשך כמה ימים ומחר כשהיא תהיה בידיים שלי ארגיש כזאת הקלה...
אני לא אוריד אותה ממני לעולם!
אני עדיין זוכרת את היום ההוא כשהייתי בכיתה א', זה היה כמה ימים לפני יום ההולדת שלי ואמא שלי לקחה אותי לחנות זהב.
המוכר הושיב אותי על כיסא והוא ישב על כיסא בצדו השני של השולחן.
הוא הניח מולי דף, הביא לי עט ואמר לי שאני יכולה לעצב את השרשרת שלי בעצמי.
כתבתי את השם שלי בעברית, עשיתי פס ישר שמסולסל בקצהו האחד ולב קטן בקצהו השני.
"ככה?" אמא שלי שאלה,
-"כן" אמרתי, ואחרי שבוע קיבלתי את השרשרת הכי יפה שיש, השרשרת עצמה - לא השם - הייתה מסולסלת ונוצצת, והיא נוצצת עד היום - כמוני. 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
