איזה באסה זה לכתוב פוסט מושלם, ואז הוא נמחק לפני שאת מספיקה לשמור/לפרסם והחיים שלך בזבל!
בקיצור, אתמול כתבתי פוסט ראשון מהמחשב הנייד החדש שלי, שקניתי לגמרי בעצמי, כמו ה-LG4 החדש שלי, השיער ב-600 ש"ח או הפסיכו'. ולא, אני לא כותבת את זה כדי לעוף על עצמי כאן, אלא כדי לתת לעצמי טפיחה על השכם ולעודד את העצמאות שלי (שתמיד היתה לי, אמנם) להמשיך ולפרוח.
אני שמחה לדעת שלמרות כל ה-"בזבוזים" בכלל לא נגעתי ב-"מענק השחרור" הצבאי (יותר כמו 'תרומה') וזה לפחות מעלה חיוך.
הפלוס לא גדל אבל הוא גם לא קטן בצורה דרסטית... עדיין יש לי כלום ושום-דבר ואולי זה למה המצב בבנק שלי כ"כ מעסיק אותי.
צעירים בגיל שלי עדיין חיים על חשבון ההורים ורוב הסיכויים שאף אחד מהאנשים שלומדים איתי בכיתה של הפסיכומטרי בכלל לא הציצו בקבלה של התשלום.
אבל סוג-של כיף לי ככה... תמיד חיכיתי לזה. כל שנותר זה להתחיל ללמוד ואז גם לעבור לבית משלי (נקווה שעד אז מישהו יפתור את בעיית יוקר המחיה, ושלא יעבור הרבה זמן עד שיגיע מישהו לממשלה שלנו שמסוגל לעשות זאת) ואז בכלל אהיה מאושרת.
אני מקווה שלא עשיתי לעצמי ג'ינקס עם הפוסט הזה.
פשוט התגעגעתי לתחושה של לפרוק אל המקלדת בלי לחשוב יותר מדי. אני מרגישה שלאחרונה כל הפוסטים שלי הכילו רק כמיהה לדבר הזה בלי לעשות אותו באמת, ועכשיו זה קורה.
בימים יותר קשים אני בטח אביט בפוסטים האלה ואחשוב שפעם הבעיות שלי היו קלות יותר... אבל גם עכשיו כשאני קוראת פוסטים מהעבר הכל נראה לי קל יותר מהיום.
דרכו של עולם...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
