אני במחזור והתחלתי לקחת גלולות. לא יודעת אם אלו ההורמונים המשתוללים שמדברים מקצות אצבעותי אל המקלדת או שאני באמת בדיכאון. כל מה שבא לי זה לאכול, ובגלל העובדה ש-80% שאין לי מה לאכול בבית זה מוביל לתוצאה ההפוכה שלא בא לי לאכול כלום. הכל מגעיל אותי; האוכל, הבית, החיים. החבר לא מספיק והמשפחה לא מספיקה והלימודים לפסיכומטרי בהחלט שמספיקים, יותר מדי. התחושה שמלווה אותי בימים אלה היא שאין לי כלום ואף אחד ואני מנסה להיות אדישה כלפי הרע - וזה הופך אותי לאדישה כלפי הטוב. הדיבור שלי נהיה מזלזל ופוגעני וכל דבר מעצבן אותי או לא שווה את המאמץ שלי. יכול להיות שבחלק מהדברים אני כן צודקת - אבל החלקים שבהם אנשים טועים זה לרוב מה שמשפיע.
חשבתי שארצה לכתוב הרבה יותר מזה, אבל המשפט האחרון באמת גרם לי לעצור מול המסך - להעביר את העיניים על המשפט הזה ולנסות לעכל אותו. אני עושה טעויות, אני יודעת את זה, עשיתי אותן פעם וזה מה שהרס לי - האם אני רוצה לנחול כישלון בשנית, או שכרגע מצאתי איך להקל על הסובבים אותי ולא לגרום להם לרצות לעזוב? האגו שלי בטוח לא יחמם לי את המיטה בלילה. אני חייבת לתת את המקסימום כדי שירצו לתת לי את המקסימום. אני לא מאמינה שככה זה עובד, אבל אם עד עכשיו לא הולך לי בדרך שלי - כדאי לי לחייך ולהגיד לאגו שלפעמים עושים ירידה לצורך עליה. אם האגו חייב לרדת עכשיו - אולי הוא יעלה כשאקבל בחזרה. אני יודעת שאמורים לתת בלי לצפות לתמורה... אבל אני מקווה שהקארמה לא תחמיר איתי, אני מנסה...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
