לא בא לי לנשום. אני מרגישה שאני מבזבזת אוויר, משאבים, ואולי לאחרים מגיע לחיות יותר מאשר לי. למרות האופי ה-"צדקני" אני לא מאמינה שלכל אדם חי מגיע לחיות. נמאס לי לשים מסכה של בחורה צעירה, יפה כזאת שמעריכה את עצמה, שיודעת מה היא שווה ושאפילו בוסית עם אטיטיוד בשמיים. נמאס לי להשקיע בללמוד כל הזמן דברים חדשים כשמרגיש שאני לבד לא אוכל לבנות לעצמי עתיד, ונמאס לי להיות אדם פתוח ומאמין (בחיים. לא בדת) כשכל מה שלפניי נראה כל-כך סגור וחשוך. אני מרגישה חסרת מוצא. נמאס לי להעמיד פנים, שאני לא צריכה אף אחד שהאושר שלי יהיה תלוי בו, ושכל מי שסביבי לא מחזיק אותי, נמאס לי להאמין שאני עומדת לבד ובכוחות עצמי כי אני מרגישה שהרגליים שלי כבר כושלות. אני רוצה אמא. אני רוצה אבא. אני רוצה אחוות אחים ואחיות. אני דומעת עכשיו, כי אני רוצה גרעין משפחתי שיעמוד מאחורי, שיתן לי עקרונות וערכים שלא הייתי צריכה להמציא שיש לי אותם ולדמיין שכך גדלתי. הייתי רוצה... יותר מכל הייתי רוצה שיהיה לי בן זוג כזה שיאהב אותי בלי תנאים, שאהיה השותפה שלו והחברה הכי טובה שלו לכל החיים, מעבר לקישוט שאני נוטה להיות לעתים. הייתי רוצה מישהו שיחשוב שהדעה שלי זה הפידבק הכי טוב שיוכל לקבל, ולא יפסול אותה על הסף או ישאיר לאופציה אחרונה. לפחות מישהו אחד שיאהב אותי הכי בעולם, שאהיה אצלו מקום ראשון בדיוק ברמה שאני מסוגלת לשים מישהו במקום ראשון אצלי. קשה לי להיות היחידה שאוהבת את עצמי. אני מנסה כל-כך חזק אבל כשהמחשבות האלה נכנסות לי לראש אני לא מצליחה להיפטר מהן, רק אהבה חיצונית יכולה להציל אותי מעצמי. אם לא היה את הבעיה הקטנה ההיא, סביר להניח שכבר מזמן הייתי שולטת בחיי העלובים ונפטרת מהם. גם כשאני חושבת על זה, אני לא מצליחה לשכוח את העובדה שמאחוריי ישארו אנשים שזה יבייש אותם. הבושה הזאת תמידית ולא תרפה ממני גם אם אעלם. נמאס לי להתבייש. נמאס לי להשקיע ולהתאכזב, נמאס לי לא להשקיע ולהתאכזב, נמאס לי לא לדעת איך לפעול כי הפחד התמידי הזה לאבד יותר מדי או להפסיד משהו שיכול להציל אותי - גורם לי לפקשש הכל. אני הכי שונאת שאני יודעת בדיוק מה כל אחד אחר צריך לעשות עם החיים שלו כדי להשתפר, ושהאינטליגנציה הרגשית שלי גבוהה ברוב הזמן, אבל כשאני לבד אני לא כל-כך מצליחה לעבוד על עצמי ולשמור על זה. זה מרגיש חסר טעם להיות טוב ולהרגיש טוב כשאף אחד לא רואה. לפעמים, רק לפעמים, זה נדמה כאילו האופי שלי כולו בנוי על הסביבה. איך אני כשאני לבד עם עצמי, ומאידך בסביבת אנשים. שתי בחורות שונות לגמרי. לא בא לי לנשום, לא בא לי להיות אף אחת מהן. בא לי שהבעיה הזאת תיפתר מעצמה, בא לי שהכוח העליון ביקום הזה או מה שזה לא יהיה, יציל אותי, כי אני מרגישה כמו עול של אף אחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
