ביום שבת חשבתי שהלך עלי, שאין המשך לחיים שלי. היה לנו את הריב הכי מפחיד בעולם. אישית היו לי ריבים יותר קשים עם אמא אבל זה היה מזמן, והכאב מיום שבת עדיין טרי למרות שהרבה קרה מאז. הגענו למצב של כמעט מכות, צרחות אחד על השני ובכי, כאילו פרקנו אחד על השניה את כל החרא שאדם מאופק יכול לשמור בפנים במהלך חיים שלמים. בסוף ישנתי אצלו כי הכרחתי אותו שיקח אותי אליו. יום למחרת הוא הסיע אותי הביתה ולא דיברנו יומיים שהרגישו לי כמו נצח. בשני בלילה שלחתי לו הודעות והכרחתי אותו להכריע אם הוא הולך לשבת איתי ולפתור הכל או לוותר. הוא בחר לוותר. אמר שאין טעם. הייתי באמצע עבודה, בדיוק עשיתי למישהי סטאז' והייתי צריכה לשמור על חיוך ואיפוק. כששחררו אותי הלכתי לבכות בשירותים ממש לחצי דקה. אח"כ אמרתי לו שיביא לי את כל הדברים שלי מאצלו, הוא לקח אותי אליו כדי שאאסוף לבד, ואז במקום ללוות אותי הביתה (אפילו שלא רציתי ממנו כלום) דיברנו במשך שעה מתחת לבית שלו, ניסינו לפתור הכל... האמת שהוא זה שלא שחרר אותי ואני כבר הייתי מוכנה לשברון לב הזה ולעזיבה, כי משהו בו גם ככה שבור. התכונה הכי גרועה שלי היא שאני מוכנה נפשית לגרוע מכל, או יותר נכון תמיד בכוננות לכך. בסוף היתה לי הקלה כשהוא אמר "בא לי שפשוט נעלה ותיכנסי איתי לישון".
לא מתאים לי להיות לבד. אני לא מחזיקה מעמד. מגיל 14 אני במערכות יחסים. זה לא שאין לי אופציות אחרות... הוא פשוט הכי טוב, הוא אוהב אותי הכי הרבה שאהבו עד עכשיו... ככה נראה לי לפחות. אז בשלישי כמו שהוא הבטיח - היינו בהופעה של אריק ברמן והיה ממש סבבה, הוא גם קנה לי ורד מדהים כזה, ארוך ויפה והביא לי אותו כשאסף אותי. אחרי זה היה לנו את הסקס הכי כיפי בעולם והרגשתי שמחה. אני מקווה שיהיה לי טוב באמת, למשך תקופה ארוכה... פעם אחת זה יהיה נחמד. בא לי להיות אופטימית. אולי זה יגיע עם הקיץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
