יהיה קשה להסתגל למקום אחר. אני כאן מאז שהייתי בכיתה ז', שזה כמעט 11 שנים... תמיד רציתי יומן כשהייתי קטנה, ולרוב גם ניהלתי כזה... אבל היד שלי הייתה כואבת מהכתיבה עוד הרבה לפני שסיימתי לכתוב כל מה שהיה לי בראש. וכאן, הייתי מעבירה ימים ולילות שלמים, שופכת את לבי על דף דמיוני, כמובן, אל קוראים דמיוניים שהיו מבינים בדיוק מה שאני מרגישה. כשאני כותבת כאן, אני עדיין הילדה בכיתה ז' שאף אחד לא הבין אותה, הנערה שהייתה מתוסבכת הרבה מעבר לגיל שלה, והבחורה הצעירה שלא מפסיקה לקבל כאפות מציאות... המקום הזה היה כמו טיפול בשבילי. כתבתי דברים שלעולם לא הייתי מעיזה להגיד, ופנטזתי, וחלמתי, וצעקתי, ובכיתי... ולולא ישראבלוג סביר להניח שהייתי מתחרפנת. במחשבה שנייה, אולי היה לי עדיף להיות מחורפנת וסגורה איפשהו בלי הצורך להתמודד עם החיים... אבל זה לא שייך לפוסט הזה. הפוסט הזה הוא על מערכת היחסים שלי איתך, ישראבלוג. ולצערי, זה מסתיים...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
