אני כל-כך רוצה למות. אין לי דרך לתאר כמה החיים שלי מיותרים, חסרי-מטרה, חסרי-תקווה... אין לי אמא, אין לי אבא, אין לי אח, אין לי אחות, אין לי בן-זוג. כולם רוחות רפאים, כולם נמצאים; בשם, בקשר, בתואר. יש קשרי-דם, ויש קשר רציני, מחייב וטוב לעיני הציבור. יש מילים שנזרקות לאוויר, ויש את מה שקורה, או לא קורה, בפועל. אדם יכול להיות מוקף בחברים ומשפחה - לא במקרה שלי, אבל בסדר - ועדיין להיות לבד. ולא, זו לא תחושת בדידות מוטעית. בדידות זו מציאות, ולהתייחס רק למובן הפיסי של המילה הזו זה פשטנות! בדידות זו אמת. יש לי אמא, יש לי אבא, יש לי אח, יש לי אחות, יש לי בן-זוג, אבל אין לי אף אחד מהם... אני לא נמצאת בלב שלהם, במחשבות שלהם, אף אחד מהם לא מבין אותי ולו במעט... יכולתי לבכות שעות, וימים, ויכולתי להתחנן לתשומת-לב, ויכולתי לבקש שיתייחסו אליי ויחבקו אותי, ויכולתי לנסות להסביר מה כואב לי ואיפה, והשתדלתי והתאמצתי כל-כך שיקבלו אותי, וכבר 23 שנים שאני בוכה... בשקט, ברעש, בלב, בנשמה, בנימוס, בחוצפה, בחמוד, במגעיל, ברע, באהבה, בנזקקות, בקשיחות... אני בוכה כל הזמן, ולאף אחד לא אכפת ממני. אני מנסה להתנהג כמו אדם שמח, אני עושה כל-כך הרבה דברים מעניינים, אני מנסה להשקיע ולתת לכולם את כל הטוב שאני יכולה, ושום-דבר לא גורם להם להבין אותי, שום-דבר לא גורם להם לחשוב שלהחזיר לי את מה שאני נותנת להם, אפילו רבע מזה, זו הדרך לגרום לי לאושר. זו השקעה גדולה מדי בשבילם לתת לי קצת... יחס, הבנה, מילה טובה, כתף, חיבוק... מיליארדי דמעות, פתיחות-לב, פגיעות... הכל מול העיניים שלהם ופתוח לרווחה. כל החולשות שלי, שאף אחד לא רואה מבחוץ, ואני לא מבינה איך הם לא רואים שזו זכות... אני לא מבינה איך הם לא רוצים לעזור לי, אני לא מבינה למה קשה לאהוב אותי, ולמה לא מגיע לי מישהו, אדם משלי, שיכיר אותי וידע אותי... אני לא מבינה למה לא מגיע לי מישהו יותר חכם ממני, שיזהה אותי לפני שאני מזהה את עצמי, שיהיה שחקן ושקרן יותר טוב ממני, שלא אצליח לעלות עליו שהוא משחק את המשחק כדי לגרום לי להרגיש משהו טוב. אני מרגישה שאין לי לאן להתקדם מכאן. אין לי אף אחד שידע אותי עד הסוף וישאר איתי או ירצה אותי. אין לי אף אחד שרוצה להתעסק בי. אחרי שלוש וחצי שנים יחד, המחמאה הכי שכיחה שקיבלתי הייתה שאני מוצצת מושלם. לא חכמה, לא טובה, לא מיוחדת... בלי גב שתומך בי, תמיד עם משפט-נגד למקרה שאביע את דעתי, תמיד עם דעה הפוכה לשלי, תמיד עם ביקורת - אבל אחת ש-"בונה" - שלא אעלב, תמיד עם טעם של "חסר משהו", ו-"יכולת יותר טוב", תמיד שאיפה לשלמות כשהסנדלר ששואף אותה הולך יחף... תמיד אני לא טובה במספיק בהכל. ותמיד רציתי למות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
