Passion and dissorders

השבוע הזה התחיל כייפי מתמיד.

ביום שישי עבדתי בלוקו-בר והרווחתי המון כי הייתי מלצרית יחידה פלוס לא עבדתי כמעט בכלל.

ביום ראשון צבעתי את השיער לחום שוקולד יפהפה כזה ואח"כ עשיתי שופינג ענקי וחזרתי עייפה ומאושרת.

ביום שני, ה-21 בינואר, הייתה לי הבגרות באזרחות סתם ככה לידע הכללי שלכם והלך לי בן של זונה, הערכת המורה: 91. ישר אח"כ הלכתי עם אנה ונסטיה לאכול סושי כדי להירגע. ככל שהתקרב הערב ואנשים התחילו לספור לי עוד כמה שעות מגיע יום ההולדת שלי ההרגשה המגעילה יותר באה לידי ביטוי על הפנים שלי. שונאת ימי-הולדת. רק את שלי, את של אחרים אני אוהבת! בשלי תמיד אני מרגישה כ"כ נורא, מן מועקה כזו, אבן על הלב, ביס שתקוע בגרון, שכטה לא טובה מהסיגריה - ככה. יצאתי עם חבר שלי והייתי דיי יפהפיה, הלכנו למסעדה בקשתות, שתיתי וודקה-רדבול ובקושי היה בא לי לאכול והדבר היחיד שקצת עודד אותי זה שכולם הסתכלו עליי כי אני יפה. בחצות הוא לא אמר לי מזל-טוב ואחרי כמה דק' הדמעות עמדו לי בגרון, הוא שם לב שאני מחכה לזה ואמר שאני הורסת לעצמי את ההפתעה וישר קם לנשק ולחבק אותי והעלה לי את החיוך. ואז לילי התקשרה וריגשה אותי וויקי שלחה הודעה מדהימה, ואז גם אנה והתחלתי לחייך. חיכיתי לשיחה מנסטיה והלכתי לשירותים, כשחזרתי המלצר החמוד שלנו רץ אל השולחן שלנו עם עוגת גבינה, כדורי גלידה ושוקולד חם מעל, בעוגה היה תקוע זיקוק וברגע שהוא הניח אותה על השולחן חבר שלי הניח על השולחן קופסה אדומה ומרובעת. אני מגחכת קצת בזמן שאני כותבת כי זה נשמע כאילו הוא הציע לי נישואין, אבל חיבקתי ונישקתי אותו כי באמת לא ציפיתי לזה, במיוחד בגלל העובדה שסיפרתי לו קצת לפני זה, ברוח הנוסטלגיה לילדות, שכשהייתי קטנה ורק עברנו לאשדוד אמא שלי הייתה משכנעת אותי לאכול ארוחת ערב רק כי אח"כ הייתי מקבלת עוגת גבינה, ושלפעמים היא הייתה מביאה לנו גם בבוקר, ולרוב הייתי גונבת חתיכה גם בצהריים... ושבקיצור אני חולת עוגות גבינה, וזה בדיוק מה שהוא הזמין לי. ואז פתחתי את הקופסה האדומה והייתה שם שרשרת מכסף עם תליון של לב (לא סימטרי!) עם אבנים קטנות, זוהרות ושחורות שמכסות את כל השטח הכסוף. לב שחור ולא סימטרי. בדיוק אני! שמחתי עוד יותר. איך הוא מכיר אותי... סיימנו בשני שטים של וודקה וואן-גוך אסאי כי תמיד רציתי לטעום וזה מהמם אבל לא יותר טוב מהטעם האהוב עליי - קרמל, וכמובן בהמון אהבה.

בבוקר למחרת, יום שלישי ה-22 בינואר, יום ההולדת שלי וגם יום הבחירות! קמתי קצת באיחור והתארגנתי בזריזות, הלכתי עם אמא שלי להצביע (כי למה לא לבצע שינוי במדינה על היום הראשון שאת יכולה?) ואח"כ נסעתי לקניון סיטי לפגוש את אנה ולילי. נסענו לראשון לציון ואכלנו במקס ברנר ♥, היה טעים רצח וזה בדיוק מה שרציתי לעשות ביום ההולדת שלי, ובכלל תמיד רציתי ללכת לאכול שם וזה יצא בול. קניתי לי Hug Mug עם לב וצלחת קטנה ועוד כוס ארוכה שמעוצבת מיוחד כזה עם קש ממתכת, במיוחד לשוקו שאחותי הקטנה אוהבת לשתות, משהו חמוד ברמות! וכמובן קופסת שוקולדים עם סוכריות קופצות לאח בן ה-6 של חבר שלי שבדיוק חולה. אח"כ עשינו סיבוב בקניון הזהב וקניתי קצת ב-Bershka ו-American Eagle. בגלל שיום ההולדת שלי יצא ביום הבחירות התאריך שלי התנוסס על החנויות ביחד עם המילה SALE ולא יכולתי להתאפק. אני ולילי טיילנו בחנות סקס וזה היה כיף ומטריד, ולפני שנסענו בחזרה לאשדוד אכלנו באיזו מסעדה סינית בקניון של התחנה המרכזית הישנה...

באותו הערב הייתי אצל יאן, היה מדהים והכי כיף שיש ובבוקר אחיו הקטן נשאר איתנו בבית כי הוא עדיין היה חולה. הוא התלהב מכל הממתקים שהבאתי לו (סוכריית לב ענקית יותר מהפנים שלו, שוקולדים ממקס ברנר ומלא סוכריות טופי עטופות בנייר צלופן) ואיך לא? הוא התאהב בי אפילו יותר. הוא כל היום (כבר יום רביעי) חפר לחבר שלי שהוא מאוהב בי ושהוא רוצה שאנחנו נתחתן ואפילו הבטיח לספר לאמא שלו (). חבר שלי השאיר אותי לבד עם אחיו הקטן כי היה לו שיעור נהיגה ואמרתי, למה לא? אז שיחקנו בלהפוך קלפים על הרצפה (השתלם לי להבריז עם חתולדרוס בכיתה ה' מהכיתה כי הוא לימד אותי את כל הטריקים והשטיקים עם הקלפים!) ואח"כ שיחקנו בזומבים במחשב וראינו בובספוג בטלוויזיה. הוא לא הפסיק לדבר על כמה שהסוכריה הענקית טעימה לו ושהוא אוהב אותי ורוצה שאני אשאר איתם לתמיד, רציתי לבכות! ילדים אוהבים אותי ואיכשהו אני מתחברת אליהם יותר מהר, פשוט יותר קל לי להעביר את הראש ל-"ראש של ילדה קטנה" ואולי כי אני באמת עדיין כזאת. כשחבר שלי חזר הוא הכין סלט ירקות, אורז ועוף וקנה נסטי ובירות ולחמים טעימים וחומוס עם חריף וזעתר - בקיצור ארוחת מלכים. אפילו הספקנו לישון צהריים. 

היה לי יום הולדת 18 מתוק, אם להגיד את האמת, הרבה מתוק. קיבלתי כל מה שרציתי ואין לי מה להתלונן... 

הוא שלח לי הודעה בוואטסאפ וידעתי שישלח, הרגשתי את זה, אפשר להגיד שגם גרמתי לזה... חייכתי כמו מטומטמת מול האייפון אבל השיחה עצמה הייתה קרה. הוא נפגע ממני, אמר שהוא רוצה לתקן את זה ואמרתי לו שאני עם חבר שלי. הוא אמר שאם טוב לי אז טוב לו, הוא נעלב... יכולתי להשאיר את זה ככה אבל לא הייתי מסוגלת. נכנסתי לפתקים והרכבתי סוג של מכתב עם כל מה שאני מרגישה. שפכתי את הלב ואפילו זלגו לי דמעות באמצע ושלחתי לו את החפירה הענקית הזו בלי לחשוב פעמיים. לא יכולתי שלא להוסיף, בגלל הפחד שלי ממה שהוא יגיב (הוא מסוגל להגיב משהו ריקני ופוגע רק כדי "להחזיר", כי הוא בדיוק כמוני) את המשפט "ואתה גם לא צריך להגיב לי על זה כלום כי שום דבר ממה שתגיד לא ישנה את המצב". הוא עשה בדיוק מה שאמרתי ולא כתב לי כלום. נשמתי לרווחה. לא אשקר, כן ציפיתי שלפחות יכתוב "אני אוהב אותך" או משהו כזה אבל אני לא יכולה להיות כ"כ אגואיסטית נכון? חוץ מזה אני יודעת שהוא אוהב אותי רק לפי הסטטוס ה-"מתקדם הלאה" שהוא כתב בדיוק אחרי זה. ויש לי את אהובי, את החיים שלי שמושלם בשבילי ואני אוהבת אותו... וטוב לי איתו, אז אני מקווה של-Light יהיה טוב כמעט ככה. "כמעט", כי אני רוצה שלא ישכח אותי בחיים ושתמיד ינסה להשוות בחורות אליי ויאהב אותי קצת. בכל זאת... 

אני מנסה להתקדם הלאה והוא לא נותן לי, הוא עדיין בועט וכל פעם כשאני שוכחת אותו הוא מראה סימני חיים. ואני מנסה... אני מחבקת את חבר שלי ומנשקת ואומרת לו שאני אוהבת, ואני באמת אוהבת, אבל זה כאילו יש לי מן חדר קטן ומסכן כזה בלב שמלא באהבה למישהו אחר, חדר פצפון שנעול במפתח שזרקתי מזמן. והאהבה שם לא פוחתת עם הזמן, היא גדלה כמו עוף החול ואז מתה, ובכל פעם שאני חוטאת ונכנסת לפייסבוק או לאינסטגרם שלו כדי לראות מה איתו, האהבה הזו צומחת מחדש... זו אש... סוג של קנאה שתמיד תהיה לי אליו, התחושה שהוא שייך לי ואני לו. ואני יודעת שיש לו את אותו הדבר, והלב שלו נשבר בכל סטטוס שמח שלי על חבר שלי ובכל תמונה יפה שאני מפרסמת... הוא שלח לי שיר שכאילו מדבר בדיוק עלינו עכשיו... והמרחק מלקרוא את המילים ללנגב את הדמעות הוא קצר מאוד, וחבר שלי, שכאילו יש לו רדאר, התקשר בדיוק באמצע הבכי ותוך כמה שניות שכחתי מהשיר. איכשהו עדיין לא הייתי מסוגלת להגיד לו "אני אוהבת אותך" כרגיל. אני בטוחה ב-100% שאני רוצה את חבר שלי ושאני אוהבת אותו ושטוב לי איתו, כי הוא הכי מושלם בשבילי ואנחנו מתאימים בול ומאוהבים, וגם איתו יש לי סיפור מיוחד... אבל אני נקרעת בין שני עולמות, וזה כואב. 

תמיד זה מגיע. זה מחלחל עוד לפני הסילבסטר וזה מעצבן ככל שיום ההולדת שלי מתקרב. הדיכאון של לפני יום ההולדת, שאין לי מושג למה אבל מאז שאני זוכרת את עצמי הוא קיים. אני סוג של פקעת עצבים, מצד אחד אני לא רוצה שהיום הזה יגיע ומצד שני בא לי כבר להיות בחודש הבא ולגמור עם זה. הלוואי שיום ההולדת שלי היה באביב, זה היה הרבה יותר קל. 

ב-29 בדצמבר, בערך לפני שבוע, היה לבלוג שלי יום הולדת חמישי. חמש שנים ברציפות שאני שופכת את המחשבות והרגשות שלי כאן בישראבלוג לעיניי כולכם. היו רגעים שהבלוג הזה היה הרבה יותר פופולרי ורגעים שהייתי כותבת על עוד הרבה נושאים חוץ מעל עצמי אבל אפשר להגיד שהמטרה העיקרית שלשמה פתחתי את הבלוג הזה היא הדבר היחיד שהבלוג הזה מתמקד בו היום; לפרוק, אבל בעיקר לחשוב. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הבלוג, החיים שלי היו שונים לגמרי והרבה פחות טובים... לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדייך, בלוג יקר שלי, ובלי הכתיבה כמובן! 

אז את שנת 2013 פתחתי עם חבר שלי. לא היה לי חשק לשום מסיבה או חגיגה עם הרבה אנשים, במיוחד לא מחוץ לעיר ואפילו לא בתוך העיר, וחבר שלי העדיף לחגוג איתי מאשר ללכת לחגוג עם חברים, אז עשינו אצלו בבית והוא הפתיע אותי עם וואן-גוך בטעם דאבל אספרסו (My favorite!) ואוכל, ובקיצור - זה היה הסילבסטר הכי טוב שחגגתי אי-פעם. 

נשיקות, מורנה.