בחיים לא עליתי על מטוס, בחיים לא הייתי בשדה תעופה בכלל... אני חוששת מכל דבר קטן שיוכל להרוס לי את הנסיעה ובעקבות כך אני רושמת בפתקים באייפון כל פרט הכי קטן שיכול להיות לגבי הטיסה, הכספים, הביגוד... (כי זו פאקינג אירופה!) וזה שאני כזו עצמאית ומלאה באגו רק גורם לי לרצות שהדברים יהיו מושלמים כך שלא אצטרך לעכב אף אחד או להיעזר באנשים אחרים.
הטיסה ביום רביעי אחרי חצות, אז זה בעצם יום חמישי, ולפני זה תכננתי לפגוש את 24 בשלישי.
בכלל, אקס2010 חזר לתמונה ואני מטורפת לו על הצורה, אבל מי מתפלא בכלל? יש מורן יש בלגן. אותו אני רואה כל יום (שוב, לא מפתיע) ואנחנו הכי דבעים שיש... עושים את הדברים הכי שטותיים, מבינים אחד את השנייה לגמרי, מטורפים אחד על השנייה, מתגעגעים, לא מפסיקים לצחוק והאמת היא שאני דיי מתחרטת שחזרתי לקשר איתו כי יהיה לי קשה לצאת מזה שוב ולצפות שהוא יהיה שם בכל פעם שארצה ויעלם בקלות בכל פעם שימאס לי...
אבל כ"כ כיף איתו, אני הכי חופשייה איתו בעולם, אפילו שכיף לי עם 24 זה פשוט לא אותו הדבר עם מישהו שגם יותר קרוב אליי בגיל ובחוויות אבל גם מישהו שעברתי איתו יותר דברים... ולא יודעת בנוגע לגיל, אבל זמן הוא כן פקטור שמשנה לדעתי.
השאלה היא אם אדם בוחר להקדיש את עצמו למשהו חדש ולבנות זכרונות או שהוא נאחז בעבר כי זה יותר קל, וכמובן שיש את המטומטמים כמוני שמערבבים את העבר וההווה ביחד...
BTW, אימוש קנתה מצלמה חדשה לכבוד הנסיעה שלי (אחד הדברים המשמחים כי אני חולת צילום, גם אם זה להיות מול המצלמה וגם אם מאחורי העדשה) ולמרות שהיא לא כזו משוכללת העיקר שיש מצלמה לעשות בה תמונות.
אין לי מושג למה אני ערה בשעה כזו בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון מאוחר. פשוט חלמתי על אוכל ואז התעוררתי בסביבות 5 לפנות בוקר כדי לאכול. אוף ואני כבר לא עייפה...
אז, מה קורה איתי? אתמול הייתי אמורה לצאת ליום בעקבות לוחמים מביה"ס אבל במקום זה העדפתי להישאר בבית (יאי!) כי העדפתי לעבוד - להשתתף בתצוגת אופנה.
אז ב-2 הייתי במספרה. לפני זה לומר שאל אותי שאלה שהצחיקה אותי מאוד, "תגידי, מתי בפעם האחרונה היית במספרה ואשכרה הסתפרת?" והוא צדק, כי לא הסתפרתי אולי יותר מחצי שנה, אז הפעם הסתפרתי + פן + גבות, אח"כ נסעתי למתחם לסופר פארם וקניתי את האודם המדהים שאני מאוהבת בו כבר מלא-מלא זמן ואז הלכתי לחנות מותגים של התצוגה למדידות.
פגשתי שלוש מהבננות שלי שלא ראיתי הרבה זמן והיה כ"כ מצחיק וכיף! במדידות אני חייבת לציין כי, מותר לי כאן בבלוג, הבגדים שאני קיבלתי לתצוגה היו הכי יפים! ואני מתה לקנות את הג'ינס אבל הוא עולה כפול מהמחיר הכי גבוה שאי פעם שילמתי על ג'ינס... כמו שאומרים, "כסף הוא לא הכל בחיים כל עוד יש לך מספיק ממנו"... הלכנו לאכול, איפרנו אחת את השנייה והיו צחוקים וחיבור מדהים. היה כיף לראות שגם אחרי כ"כ הרבה זמן עדיין יכולנו לבלות ביחד וליהנות ואם מישהי השתנתה זה רק לטובה!
בתצוגה היה לי כיף, קצת פחדתי בגלל המסלול המוזר הזה וחדר ההלבשה היה אשכרה מחסן קטנצ'יק כזה ואנחנו, 6 בנות, הצטרכנו להצטופף שם ולטפס אחת על השנייה כדי להתלבש (אני מגזימה, אבל עדיין!) אבל בתכלס נהניתי מכל רגע.
אמא שלי הביאה לי קופסת תכשיטים ממגנוליה, ובסוף-בסוף היה דיי מגניב לחזור לחנות (התצוגה הייתה ב-SweatStar) ולקבל מעטפה עם כסף ושוברים! לא הרבה, אבל זו תצוגת אופנה ראשונה שלי, בכלל לא הייתי אמורה לקבל כסף (או שלפחות לא ציפיתי), אז אני מרוצה ביותר.
הדבר שאני הכי שמחה ממנו הוא שאני באמת נהנית מכל הדברים האלה אז לקבל על זה כסף זה רק בונוס מבחינתי. ויש לי גם את הבונוסים האישיים שלי... ♥♥♥
פשוט יום מגעיל. הוא התחיל מעולה אני לא אכחיש אבל ב-10 קיבלתי מחזור בבי"ס, התחילו כאבים ולקחתי אקמול. ב-12 שחררו אותי הבייתה מתקפלת, הקאתי, נהייתה לי עצירות, הקאתי עוד פעמיים והכרית המזדיינת של המים החמים לא עזרה לי. אני יודעת שזה פוסט מגעיל אבל אני חייבת להוציא עצבים איפשהו. מיותר לציין שגם את הכרית המטומטמת חיפשתי חצי שעה כי היא הייתה תקועה איפשהו במחסן. למה לעזאזל?! המחנכת שלי בכלל שחררה אותי רק כי הבטחתי לה שמחר אני באה ליום בעקבות לוחמים, דבר שאני יודעת מראש שלא אגיע אליו כי אני מעדיפה להשתתף בתצוגת אופנה. ואין דבר יותר מבאס מלהשתתף בתצוגת אופנה כשאת במחזור ולכי תדעי אם עדיין יכאב לך או לא ואם כן תצליחי להסתדר עם הטמפונים המטומטמים האלה, את צריכה גם להמציא תירוץ למורה שלך שאת מאושפזת איפשהו פלוס להתפלל שהיא לא תקנה עיתון... בא לי למות!
לי ול-24 יש כבר שיר משלנו... כאילו, יש לנו מלא שירים ששמענו ביחד, אבל הוא אמר שזה השיר שלנו... *פרצוף מחוייך ותנועות גוף מתלהבות*
כל-כך הרבה דברים מציפים לי את המחשבות ואין לי מושג איך לפרוק אותן כדי לנקות את הראש וללכת לישון ברוגע. האמת היא שאני הרוגה מעייפות. בחמישי הייתי עם Light והיה מצחיק ומטורף (אני אוהבת אותו! והוא יותר!), היציאה של שישי הייתה מעפנה עם הבנות והבנים וחתכנו מוקדם הבייתה, והיום הייתי עם אנה בארומה, אח"כ זרמנו אליה לבית בשל כאבים עזים שתקפו אותה ואח"כ 24 אסף אותי.
היום שמתי לב שאני כבר יכולה להיכנס לבית שלו, להוריד את השכבות המציקות, לזרוק את התיק והנעליים איפה שבא לי, ללכת להתרענן בשירובטיה (*עלה לי עכשיו, נו - כשיש גם שירותים וגם אמבטיה באותו ה-"חדר"... אצלי זה מופרד...), לשים קרם גוף, לפתוח את המקרר ולקחת לשתות, לשכב על הספה ב-"תנוחה הזו" שלכל אדם יש רק בספה הפרטית בבית שלו, בקיצור - אצלו אני מרגישה הכי חופשיה שבעולם, אפילו יותר חופשיה ממה שאני מרגישה בבית שלי. רק אני והוא.
תמיד חשבתי שאחשוש מסוג כזה של אינטימיות, להיות עם מישהו באותו הבית ולהתנהג כרגיל, לספר לו על היום שלך ולהתחבק איתו ולצחוק איתו, לנוח איתו ולחלוק איתו... זה נשמע אולי "זקן" לחלק מהאנשים, אבל דבר כזה בחיים לא חוויתי. לא ראיתי את ההורים שלי מתחבקים על הספה או הולכים לישון ביחד. ההורים שלי התגרשו כשהייתי כולה בת שנתיים, אולי פחות, וחוץ מתמונות של רגעים שאין לי בזכרון אלא רק באלבומים - אין לי בעצם כלום.
חשבתי היום שיכול להיות שאני דווקא אסתדר עם זה טוב, הרעיון הזה של לקום בבוקר בזרועות מישהו שאני אוהבת, להרגיש איתו חופשיה... לא היתה לי התמונה של זוגיות מהמבט של ילד על ההורים שלו (הייתה - אבל מקולקלת) ותמיד שפטתי אותם על זה שהם הביאו אותי לעולם מפורק. ולאחרונה אני קולטת שלהורים יש גם סיפור משלהם עצמם. אם אהיה נשואה אי פעם, תהיה עליי גם האחריות להיות אמא טובה (דבר שלמזלי אני כן יודעת מה הוא) אבל תהיה עליי גם 50% מהאחריות להיות במערכת יחסים טובה.
אני יודעת שזה לא מה שאני אמורה לחשוב עליו עכשיו, אבל אני לא יכולה להיפטר מזה... זה נשמע לי כל-כך כבד על הכתפיים. זה הדבר שלמרות שאני משתדלת לדבר עליו כמה שפחות ואם כן אז רק כדי לציין כמה שזה רחוק ממה שאני רוצה, זו אולי הכמיהה הכי גדולה שלי.
כשהייתי קטנה הייתי חושבת שההורים שלי לא הצליחו, אבל לפחות נולדה להם ילדה מצליחנית - אין מצב שאני אכשל איפה שהם טעו! ובכל זאת, גם אם תזרקו אדם שלא יודע לשחות אל תוך בריכה לא תוכלו לצפות ממנו לדעת בן רגע, ולא משנה כמה הרצון שלו גדול. את הדברים האלה צריך ללמוד, ובתור אחת שרוב חייה מתעסקת בללמוד דברים חדשים - אני נהנית אפילו יותר, עכשיו, ללמוד משהו שתמיד השתוקקתי לטעום ממנו. חיי זוגיות.
אני בטוחה שיצא לי פוסט מכוער, אפילו לא יצא לי לקרוא אותו ולתקן משפטים מטומטמים או קטועים. אבל גם ימים כאלו, של עייפות, צריכים להתקבל בברכה... הו, ד"א, הצטלמתי השבוע לעיתון ויש תמונות בפייסבוק ובאינסטגרם שלי (רשומים ברשימות של הבלוג) אז מי שרוצה מוזמן להיכנס ולראות. יש גם כתבה באשדודנט! זה אחד הדברים היותר כיפיים ומאתגרים שיצאו לי לעשות. אני פשוט אוהבת את הקטע של האיפור והשיער והעיסוק בי כי ביום-יום אני בהחלט הולכת על היופי הטבעי; שער חלק, איפור מועט מאוד. אני אוהבת את העמידה מול המצלמה, ובכלל להיות בתוך סט מגניב כזה... הצטלמתי במוסך עם כלים וג'יפ ענק ומלוכלך, מעיל עור וג'ינס קרעים... משהו מגניב! כיף גם לסיים צילומים ולראות את הצלם מחייך אליי בסיפוק. מאחלת לי ולכם שכל יום יהיה מוצלח שכזה כי בכל בוקר יש לנו הזדמנות חדשה לשנות וללמוד, ושבוע טוב!
בערך מאז שפתחתי את הבלוג (5-6 שנים?) השם שלו הוא "Passion and disorders" - "תשוקות והפרעות". אף פעם לא באמת הסברתי על השם כי לא באמת חשבתי עליו לעומק, אבל הרגע זה עלה לי, זה פשוט הפך לי ברור בתודעה... הרי ההרס שלי הוא התשוקות הרבות שלי, ההפרעה שלי היא להכנע להן, לארוב להן, להזין אותן ולצוד אותן. זה בדיוק מה שמתאר את כל הכתיבה שלי כאן, כי פה אני אומרת את כל הדברים שאני לא מסוגלת לדבר עליהם עם כל אחד, פה אני לא מתביישת - לא מכם ולא מעצמי. עכשיו אני מבינה למה קוראים לבלוג איך שקוראים לו. אני מקווה שיום אחד, כשאמות, יהיו אנשים שיתעניינו לקרוא על הדברים שכתבתי, אולי הם יכירו אותי דרך הבלוג הזה שלי ואולי ימצאו פה כמה פניני חכמה... וואו, מעניין אותי מי ירצה לקרוא עליי, זה יכול להיות מגניב... פליז תעשו עליי סרט! סתם.
אולי זו רק אני, אבל אני באמת מאמינה שאיך שבן אדם מרגיש מבפנים משפיע גם על ההרגשה הפיסית שלו - זו שכביכול אין לנו שליטה עליה. אז אני מרגישה נורא - יש לי חום, כואב לי הראש וכנראה שגם כל הגוף, אני אוכלת כל היום ואין לי כוח לכלום... אני מרגישה נורא. אולי זו האווירה של הסתיו שמשפיעה, אבל אני מרגישה לבד ומרחיקה ממני את מי שמנסה להתקרב. לכל אחד יש אינטרס משלו - גם אם כוונות טובות - אני פשוט לא מעוניינת. אני רוצה שיאהבו אותי, ידאגו לי, יתקשרו ויחפרו ויחפשו אותי, יחקרו עליי ויתנו לי הרבה-הרבה תשומת לב, אבל כל ההתעסקות שלהם בי כל-כך מעצבנת. מכל אחד אני סופגת את התכונות הטובות שלו, מה שאני צריכה באותו הרגע. גם אם זה גובל בשיחות טלפון, הודעות או סתם לשבת בשכונה על סיגריה, וגם אם זה להגיד ל-Light שאני אוהבת ובתכלס לצאת עם 24 בקטע רציני (אני ממש צריכה להתבייש לעצמי, אה?). זה לא שאני נותנת לכולם אשליות שאני רוצה אותם, הם יודעים שזה נגמר (גם צ'וץ', גם אקס2010 וגם חיילבכיר) אבל עדיין לא יכולים להתנתק ממני ואני נהנית מהמצב. אולי גם לי קצת קשה להתנתק בבת אחת? אולי בכלל זה לא הכרחי לנתק קשר עם אקסים רק בגלל שנפרדנו?
הבעיה היחידה שלי עם עצמי היא שאני הולכת דווקא על הקשרים הצפויים מראש בחוסר הסיכוי שלהם, המסובכים והקשים פיסית, נפשית. לא יודעת אם זה בגלל הריגושים שאני מכורה אליהם או כי פשוט יותר קל לבחור בהם, כי את יודעת שהלב שלך לא ישבר - את יודעת שזה לא משהו שיהיה מושלם ב-100% וכשזה לא ילך (את כבר יודעת מראש שזה יגמר!) אז לא תיפגעי כי ציפית לזה. אני יודעת - מוח מעוות, אבל זה לגמרי ככה! וזה מייאש באיזשהו מקום כי דברים שבטבע האדם לא ניתן לשנות - תמיד נרצה להיות נאהבים, אבל איזה אושר גדול יותר קיים מלהיות נאהב ולאהוב בחזרה? אני רוצה ללמוד לאהוב בחזרה... אני יודעת שאני יכולה, אפילו 24 אמר לי שאני מאוד רומנטית ושמי שאמר לי אחרת יכול ללכת לחפש... העניין הוא הפחד לא להיות טובה מספיק בתוך מערכת יחסים ובשביל מערכת יחסים. אולי גם הפחד להיכנס למשהו ואז לפגוע, שלא בכוונה כמובן, או להתחרט...
בעוד 20 ימים אני טסה לפולין. זו משלחת מביה"ס כידוע וזו גם תהיה הפעם הראשונה שאני טסה. אין לי חברות או חברים שטסים איתי, רק כמה בנות מהכיתה. עם אחת מהן אני בקשר דיי סבבה ואנחנו נהיה באותו החדר אז אני מקווה שהכל יזרום חלק. בכללי אני מצפה לזה בקוצר רוח גם כי זה חלום ילדות שלי ואוכל לנפש הצמאה לידע שלי, והיום אני גם חושבת על כמה שזה יהיה כיף להיות כ"כ רחוקה מכאן לשמונה ימים - בקור, בגשם, עם הרבה זמן לשקוע במחשבות של עצמי והחשוב מכל - עם הרבה זמן להתגעגע למי שבאמת חשוב.
יש דברים שפשוט נועדו לקרות. לפני יומיים כל החבר'ה בסוכה התפזרו מוקדם ויצא שאני, ינשופית לילה שכמוני, לא הייתי עייפה. חשבתי עליו הרבה ביום לפני זה, כשישבתי עם הבנות וסיפרתי להן על כמה זה היה טוב איתו וכמה אני מתגעגעת לזה. בדיוק באותו הרגע שנזכרתי בו הוא שלח הודעה, "את רעבה?" וידעתי שזה אבוד, -"כן". הוא אסף אותי וישבנו ליד הבית שלו, עישנו נרגילה והתווכחנו על שטויות בדיוק כמו פעם והוא הרביץ לי ושבר לי את הצורה ואני ניסיתי להחזיר לו ללא הצלחה, היו צחוקים והוא סיבב אותי באוויר והתנהגנו כמו שני מטומטמים וצרחנו על כל השכונה כמו שלוחים מטומטמים. נהניתי מכל סטירה שהבאתי לו, מכל מכה - אפילו אם לא אחת מוצלחת - ומכל שנייה שהיינו ממש-ממש קרובים והרגשתי את הלב שלו פועם והריח המטריף שלו נדבק לי לאף. כשהוא התחיל לנסות לנשק אותי התעצבנתי, "יצאתי עליו" כמו שאומרים בשפה העשדודית (חע) ואחרי שהוא ניסה להכניס אותי לבית שלו כשהוא סוחב אותי בשער, מרים אותי על הגב, נושא אותי בידיים, סוחב לי את הרגל... הוא וויתר והסיע אותי לבית. כשאני לא רוצה אז אני לא רוצה! יצאתי עצבנית והוא צעק את השם שלי מהאוטו. כ"כ רציתי שיצא ויקח אותי בחזרה!!! ביום למחרת ישבתי עם ידידים שלי כי שתי חברותיי המהממות והחרוצות עבדו (רק אני מובטלת מסריחה) ואז הוא שלח הודעה. אחרי שביצעתי פעולת התחמקות למופת מהידידים הוא אסף אותי עם חבר שלו וישבנו מתחת לבית שלו לעשן נרגילה. הוא ראה שיש לי סיגריות והעיף אותם לשיחים. המשכנו לשבת והיו צחוקים רצח ואחרי שחבר שלו הלך הוא הלך לחפש את הקופסה והביא לי אותה בחזרה (חע) וכמו ביום לפני - שוב התחלנו לשחק ולריב מכות, להשתעשע. בחיים לא עשינו את זה לפני זה, וזה הכי כיף בעולם! סיפרתי לו שאני זוכרת בדיוק את התאריך שבו נפגשנו והתנשקנו לראשונה, ושהוא מאד קרוב - ה-12 באוקטובר. עוד שבוע בדיוק. שנתיים שלמות של... אין לי אפילו הגדרה לזה. שיגעון. טירוף. זה מה שזה. אי אפשר אחד עם השנייה ואי אפשר אחד בלי השנייה. לרגע אחד בא לנו להתחתן ולרגע אחר בא לנו לבעוט אחד בשנייה. אמרתי לו שאני שונאת אותו והוא אמר שהלוואי שאני אמות, אנחנו מתחבקים, והוא אומר שרק ככה נוכל להפסיק עם כל השיגעון הזה. שאלתי אותו אם הוא יבוא להלוויה והוא אמר שכן, שאלתי אותו אם יבכה... הוא אמר שיבכה אפילו יותר מדי. אמרתי לו שיכתוב עליי שיר וילך ל-"אייל גולן קורא לך" כמו ההוא, צברי... אמרתי לו שלא אכפת לי למות, הוא העיף לי בוקס ואמר לי שהוא מעדיף למות בעצמו. אמרתי לו שאם הוא ימות אני אשקול להתאבד. שוב בוקס... בסוף הלכנו אליו, בהתחלה באמת לא רציתי, ידעתי מה הולך לקרות. אבל אז בכלל דיברנו... זיינתי לו את המוח, אמרתי לו כל מה שאני חושבת, כל מה שפגע בי, אמרתי לו כמה הייתי חזקה - כמה שמרתי בלב וכמה פעמים אפילו לא חשבתי על מה שפגע בי רק כדי להמשיך הלאה. חשבתי שכמו תמיד הוא ישתוק וינשק. ואז הוא אמר, "את אף פעם לא שמעת את הצד שלי. גם לי יש צד, את יודעת?" ואז זה הכה בי. "מה הצד שלך?" והבנתי שהוא חושב בדיוק כמוני... "מורן, אני לא יודע מה יש בנינו, מה זה כל הטירוף הזה? מהרגע שפגשתי אותך אני לא יכול להתנתק ממך, לא יכול! היו מלא בנות שניסיתי לאהוב ואותך אני רק מנסה לשכוח. זה סיפור שבחיים לא יגמר, אני ואת, אי אפשר ביחד - אנחנו הכי הפכים, אני יכול להיות איתך שבוע ואחרי זה פשוט יבוא לי לבעוט בך, אבל אי אפשר בלעדייך... כשאת רחוקה בא לי שתהיי איתי, כשאת קרובה בא לי שתישארי... את יודעת מה ביקשתי ביום כיפור? כי שערי שמיים נפתחים..." -"מה ביקשת?" אני אומרת, וזולגות לי מלא דמעות שלא טרחתי לנגב כי שכבנו על המיטה בחושך... "ביקשתי לשכוח אותך. אני נשבע לך. אני לא יכול להתגבר עלייך, בחיים לא... וזה כ"כ כואב לי"... מיותר לציין שאני דומעת רק מלכתוב על זה, היו עוד כ"כ הרבה דברים שקשה לי, קשה לי לחשוב עליהם. לשכב עליו ולהריח אותו, ולהתנשק כל 2 מילים כדי להפוך אותן לפחות מכאיבות. הוא אומר משפט ואנחנו מתנשקים, ואז אני אומרת משפט ואנחנו מתנשקים. זה כאב שאף אחד לא יכול להבין ושאני לא יכולה להסביר. וכ"כ התגעגעתי למגע שלו, לנשיקות שלו... אם אמרתי לחברות שלי שלא נראה לי שאני והוא אי פעם עשינו אהבה, אז טעיתי ובגדול, כי איתו אני הכי עשיתי אהבה. ואתמול זה היה השיא, אתמול זה היה הכי טהור ומדהים, מלא בהכי הרבה רגשות, הסרטים הרומנטיים קטנים על זה... ויש אנשים שבחיים לא חוו ולא יחוו דבר כזה, ולי היה את זה, וכ"כ התרגשתי שפשוט דמעתי, וחיבקתי חזק, והוא נישק ונשם אותי כדי לאמץ כל רגע וזיכרון אל המוח. זה היה מושלם. הוא רצה שאני אשאר לישון איתו, בפעם הראשונה בחיים שלנו... אבל לא הייתי מסוגלת. שכבנו מחובקים, דיברנו, נישקנו, יצאנו החוצה "לעשן נרגילה", פשוט לא רצינו להתנתק. הוא נתן לי את האישור לעשן סיגריה. דיברנו הרבה על ההוא שאני יוצאת איתו עכשיו, לא אמרתי לו את השם שלו אבל סיפרתי לו עלינו ועל זה שכיף לי איתו ושהוא מתאים לי. הצטלמנו והוא הסיע אותי הבייתה, לא רצה שאני אפילו אסע במונית. השעה הבאה הייתה מלאה בבכי. בכי רע אבל גם בכי טוב. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שעצוב לו... אמרתי לו שאני אוהבת אותו, תמיד! שכואב, אבל יש איפשהו אושר... והוא אמר שאני לא מבינה כמה זה כואב. לא הפסקנו להגיד אחד לשנייה שאנחנו אוהבים, ואמרתי לו שבכוונה ישים לי את הבושם שלו על היד, כי אני ישנה עליה ואז אני אריח אותו בחלום. היו לו דמעות בעיניים, הוא אמר שהוא רוצה לבכות. אף פעם לא פתחנו ככה את הלב אחד לשנייה, וכשהסכרים נשברו כל המים יצאו. כשהחומות נפלו... זה פשוט לא הפסיק. "אני שלך אתה יודע את זה", -"הסיפור שבחיים לא יגמר. אני אוהב אותך נסיכה". "האהבה הראשונה שלי. היחיד שלי". לא הפסקנו להגיד אחד לשנייה שאנחנו אוהבים... ואני יכולה לחפור על זה גם ימים שלמים והפוסט הזה יכול לא להיגמר אף פעם. בא לי לתאר כל דבר. אני מפחדת לשכוח. אני שכבתי במיטה ובכיתי, כאב לי באמת. כי אנחנו לא נהיה ביחד אף פעם, האהבה לא מספיקה, לא נצליח להתגבר על כל השאר... ואני חושבת מה יהיה אם אראה אותו בעוד 10 שנים, שנינו נהיה עם משפחה וילדים משלנו... אני יודעת שתעבור לו המחשבה בראש על איזה אמא יפה אני ועל כמה שהסקס שלנו היה מדהים, שהיינו עושים ילדים מהטיפות הכי אמיתיות של אהבה... אני יודעת שאני אחשוב כמה הילדים שלי היו יפים אם הם היו ממנו, וכמה מדהים היה להריח אותו בכל בוקר. אני מתארת לעצמי שיעקוץ לשנינו בלב כשנגיד להתראות ונשכב לישון באותו הלילה, כשהוא עם אשתו ואני עם בעלי.
זה כנראה הפוסט הכי דביק ורומנטי שאי פעם קיבלתם ממני.
האם יש דבר כזה קנאה רומנטית? מה רומנטי בקנאה? כן! שהוא משתגע רק מהמחשבה שמישהו אחר יניח את השפתיים שלו על שלה, שמישהו אחר ישאיר עליה את הריח שלו, שמישהו אחר ידע אותה ויאהב אותה...
איזה קשר יש בין קנאה לאהבה? כשאנחנו אוהבים מישהו אנחנו רוצים אותו רק לעצמנו...
מה לדעתך גורם לקנאה בין בני זוג? תלותיות.
מה הגורמים לקנאה בין חברים? חסר פרגון או חסר הבנה.
האם קינאת פעם במישהי עד שלא יכולת להיות איתה בקשר יותר? לא.
אם הקנאה היא במידה קלה בלבד, האם יותר קל לספר עליה? אכן כן.
האם קנאה זו גם סוג של מחמאה? ברור!
האם זייפת פעם קנאה רק כדי שמישהי תרגיש טוב יותר לגבי עצמה? האמת היא שכן וזה נטו מאהבה.
מה לדעתך המקום הנכון של הקנאה במערכות יחסים? יש לי מוח מעוות אז עדיף שאני לא אענה על השאלה הזו.
נעלמתי ללא מעט זמן, אני יודעת. בהתחלה זה היה כי ביליתי - יותר נכון העברתי - את ראש השנה אצל אבא שלי (ואח"כ זה היה כי חשבתי שאין לי אינטרנט ולא שמתי לב שפשוט יצא איזשהו כבל). הייתי חולה מתה אבל היה כיף להתפנק שם ולהיות עם עצמי כ"כ הרבה זמן. הדק' האחרונות שהעברתי שם היו כשחיכיתי לאוטובוס לבאר-שבע (משם אני לוקחת אוטובוס לאשדוד אהובתי) ואלו היו הדקות הכי ארוכות ומייאשות בחיי. אני יכולה להישבע שלכמה רגעים חשבתי שאני מפסיקה לנשום. רציתי לבקש מים אבל אפילו לא יכולתי להוציא צליל. הכל מהפחד להישאר שם עוד קצת. זה היה קצת מצחיק, שאני נמצאת במקום הכי רגוע, פתוח, מרוחק ושקט, הבניין הכי גבוה שם מגיע ל-3 קומות לעזאזל... 90% מהבתים שם הם בתי קרקע בכלל, ולמרות הכל - "כ"כ קשה לי לנשום כאן" הייתה המחשבה היחידה שעברה לי בראש. כיף היה לחזור לאשדוד. כ"כ התגעגעתי לעיר ולאנשים שאני יודעת שבכללי פשוט עשו לי טוב. אנשים שחלמתי עליהם וידעתי שאני לא יכולה לתת למצב העדכני שהיה להימשך. אז חזרתי לקשר עם שתי חברות מהעבר (הקרוב והרחוק) וזה נהדר. ביום כיפור צמתי. היה לי קצת קשה בבוקר של היום השני אבל התגברתי. קראתי את כל הספר השני של "משחקי הרעב" ביומיים הללו, אני יודעת שזה נשמע מטורף אבל זה ספר מדהים! ובכללי הכל מעולה, את חג סוכות והחופשה אני מעבירה עם הרבה-הרבה חברים וכיף לי רצח. כמובן שהתסביכים הרגילים שלי לא נגמרים ("תסביך" צריך להיות השם הרביעי שלי) אבל אין מה לעשות... זה תמיד נפתר איכשהו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
