כינוי:
xMMx בת: 29 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 3/2016
Rejection
לא רגילה לקבל דחיות, אבל כנראה שאצטרך להתרגל לדחייה מהסוג המסויים הזה של אנשים.
זה ממש מבאס שאוכלוסיה שלמה בעולם לא נמשכת אלי.
ממש פוגע באגו.
מעניין אותי כמה זה אמיתי ועד כמה זה עניין של אגו...
הצורך הזה שכולם ימשכו אליך...
זה נשאר לי במוח, בקופסה דמיונית חבויה.
כנראה שלא אנסה שוב.
| |
מגיל 13 לא התחפשתי עד השנה. פורים 2016
אז כן, זה ידוע בקרב החברים שאני שונאת את חג פורים. מגיל 13, כיתה ז', לא התחפשתי. או שלא היה לי כסף לתחפושת או שלא רציתי לבזבז את הכסף שלי על בגד חד פעמי. חוץ מזה, אף פעם לא היה לי רעיון לתחפושת טובה יותר מעצמי. אז השנה התחפשתי כי יצאנו למסיבת סטודנטים ממש ענקית, ותחפושות היו חובה... בלונדי שאלה אותי מה אני עושה והחליטה להצטרף אז עשינו סיבוב-סיוט בחיפוש אחר תחפושת נורמלית והגענו למסקנה שהיא ברבור שחור ואני ברבור לבן... כי אני ברונטית והיא בלונדינית, וכי אני שחומה והיא בהירה, וכי כרגיל אנחנו תואמות אבל הפוכות. אז אחרי טיולים מייגעים במיוחד מצאנו אביזרים והלכנו לאכול. במסיבה עצמה היה סבבה, יותר מדי אנשים. יותר נהננו לפני, במרפסת של אחד החברים שלו כשאיפרנו את הבנים לזומבים ושתינו ביחד. עבדתי כל הסופ"ש... כבר זמן מה שאני עובדת בתור מלצרית בעבודה שליי, הכסף הרבה יותר טוב מלהיות מארחת כמובן... והחלטתי שהגיע הזמן להתלכלך קצת בשביל כסף אמיתי. עכשיו אני אצל פרסיק בבית, שומרת על אחיו הקטן והממש לא חולה שסתם לא הלך לגן, ורואה "חוק וסדר". עצוב שכרגע הריגוש היחיד בחיי זה סדרות טלויזיה. בא לי לקפוץ שנתיים קדימה, להיות בת 23. רגע, בטח ם בגיל הזה לא אמצא את עצמי... בא לי לקפוץ 5 שנים קדימה, אולי 10...
| |
לא בכוונה
זה לא היה בכוונה.
קיבלתי אחרי זה מלא נשיקות כי כאב, וזה מה שרציתי בכלל מההתחלה.
רציתי הרבה נשיקות מהלב אז מה זה משנה שזה בכלל לא היה בכוונה?
זה ידוע שאני יכולה לשגע פילים עם הדרמה, השאלות החופרות והבכי שלי.
יש לי עוד כמה תכונות מסריחות, שאני דווקא גאה בהן בסתר כי לפחות אדם אחד בעולם חייב לקבל אותי.
מה זה משנה שזו רק אני...
אבל זה כאב, אפילו שזה לא היה בכוונה, ואין לי מושג איך להתנהג.
נראה לי שאני האדם שחושב הכי הרבה בעולם אך לא מגיע למסקנות.
לא אקבל נשיקות על זה, אבל לפחות זה לא כואב.
| |
יום האישה
ביום שבת חשבתי שהלך עלי, שאין המשך לחיים שלי. היה לנו את הריב הכי מפחיד בעולם. אישית היו לי ריבים יותר קשים עם אמא אבל זה היה מזמן, והכאב מיום שבת עדיין טרי למרות שהרבה קרה מאז. הגענו למצב של כמעט מכות, צרחות אחד על השני ובכי, כאילו פרקנו אחד על השניה את כל החרא שאדם מאופק יכול לשמור בפנים במהלך חיים שלמים. בסוף ישנתי אצלו כי הכרחתי אותו שיקח אותי אליו. יום למחרת הוא הסיע אותי הביתה ולא דיברנו יומיים שהרגישו לי כמו נצח. בשני בלילה שלחתי לו הודעות והכרחתי אותו להכריע אם הוא הולך לשבת איתי ולפתור הכל או לוותר. הוא בחר לוותר. אמר שאין טעם. הייתי באמצע עבודה, בדיוק עשיתי למישהי סטאז' והייתי צריכה לשמור על חיוך ואיפוק. כששחררו אותי הלכתי לבכות בשירותים ממש לחצי דקה. אח"כ אמרתי לו שיביא לי את כל הדברים שלי מאצלו, הוא לקח אותי אליו כדי שאאסוף לבד, ואז במקום ללוות אותי הביתה (אפילו שלא רציתי ממנו כלום) דיברנו במשך שעה מתחת לבית שלו, ניסינו לפתור הכל... האמת שהוא זה שלא שחרר אותי ואני כבר הייתי מוכנה לשברון לב הזה ולעזיבה, כי משהו בו גם ככה שבור. התכונה הכי גרועה שלי היא שאני מוכנה נפשית לגרוע מכל, או יותר נכון תמיד בכוננות לכך. בסוף היתה לי הקלה כשהוא אמר "בא לי שפשוט נעלה ותיכנסי איתי לישון".
לא מתאים לי להיות לבד. אני לא מחזיקה מעמד. מגיל 14 אני במערכות יחסים. זה לא שאין לי אופציות אחרות... הוא פשוט הכי טוב, הוא אוהב אותי הכי הרבה שאהבו עד עכשיו... ככה נראה לי לפחות. אז בשלישי כמו שהוא הבטיח - היינו בהופעה של אריק ברמן והיה ממש סבבה, הוא גם קנה לי ורד מדהים כזה, ארוך ויפה והביא לי אותו כשאסף אותי. אחרי זה היה לנו את הסקס הכי כיפי בעולם והרגשתי שמחה. אני מקווה שיהיה לי טוב באמת, למשך תקופה ארוכה... פעם אחת זה יהיה נחמד. בא לי להיות אופטימית. אולי זה יגיע עם הקיץ.
| |
נטיות
לא בא לי לנשום. אני מרגישה שאני מבזבזת אוויר, משאבים, ואולי לאחרים מגיע לחיות יותר מאשר לי. למרות האופי ה-"צדקני" אני לא מאמינה שלכל אדם חי מגיע לחיות. נמאס לי לשים מסכה של בחורה צעירה, יפה כזאת שמעריכה את עצמה, שיודעת מה היא שווה ושאפילו בוסית עם אטיטיוד בשמיים. נמאס לי להשקיע בללמוד כל הזמן דברים חדשים כשמרגיש שאני לבד לא אוכל לבנות לעצמי עתיד, ונמאס לי להיות אדם פתוח ומאמין (בחיים. לא בדת) כשכל מה שלפניי נראה כל-כך סגור וחשוך. אני מרגישה חסרת מוצא. נמאס לי להעמיד פנים, שאני לא צריכה אף אחד שהאושר שלי יהיה תלוי בו, ושכל מי שסביבי לא מחזיק אותי, נמאס לי להאמין שאני עומדת לבד ובכוחות עצמי כי אני מרגישה שהרגליים שלי כבר כושלות. אני רוצה אמא. אני רוצה אבא. אני רוצה אחוות אחים ואחיות. אני דומעת עכשיו, כי אני רוצה גרעין משפחתי שיעמוד מאחורי, שיתן לי עקרונות וערכים שלא הייתי צריכה להמציא שיש לי אותם ולדמיין שכך גדלתי. הייתי רוצה... יותר מכל הייתי רוצה שיהיה לי בן זוג כזה שיאהב אותי בלי תנאים, שאהיה השותפה שלו והחברה הכי טובה שלו לכל החיים, מעבר לקישוט שאני נוטה להיות לעתים. הייתי רוצה מישהו שיחשוב שהדעה שלי זה הפידבק הכי טוב שיוכל לקבל, ולא יפסול אותה על הסף או ישאיר לאופציה אחרונה. לפחות מישהו אחד שיאהב אותי הכי בעולם, שאהיה אצלו מקום ראשון בדיוק ברמה שאני מסוגלת לשים מישהו במקום ראשון אצלי. קשה לי להיות היחידה שאוהבת את עצמי. אני מנסה כל-כך חזק אבל כשהמחשבות האלה נכנסות לי לראש אני לא מצליחה להיפטר מהן, רק אהבה חיצונית יכולה להציל אותי מעצמי. אם לא היה את הבעיה הקטנה ההיא, סביר להניח שכבר מזמן הייתי שולטת בחיי העלובים ונפטרת מהם. גם כשאני חושבת על זה, אני לא מצליחה לשכוח את העובדה שמאחוריי ישארו אנשים שזה יבייש אותם. הבושה הזאת תמידית ולא תרפה ממני גם אם אעלם. נמאס לי להתבייש. נמאס לי להשקיע ולהתאכזב, נמאס לי לא להשקיע ולהתאכזב, נמאס לי לא לדעת איך לפעול כי הפחד התמידי הזה לאבד יותר מדי או להפסיד משהו שיכול להציל אותי - גורם לי לפקשש הכל. אני הכי שונאת שאני יודעת בדיוק מה כל אחד אחר צריך לעשות עם החיים שלו כדי להשתפר, ושהאינטליגנציה הרגשית שלי גבוהה ברוב הזמן, אבל כשאני לבד אני לא כל-כך מצליחה לעבוד על עצמי ולשמור על זה. זה מרגיש חסר טעם להיות טוב ולהרגיש טוב כשאף אחד לא רואה. לפעמים, רק לפעמים, זה נדמה כאילו האופי שלי כולו בנוי על הסביבה. איך אני כשאני לבד עם עצמי, ומאידך בסביבת אנשים. שתי בחורות שונות לגמרי. לא בא לי לנשום, לא בא לי להיות אף אחת מהן. בא לי שהבעיה הזאת תיפתר מעצמה, בא לי שהכוח העליון ביקום הזה או מה שזה לא יהיה, יציל אותי, כי אני מרגישה כמו עול של אף אחד.
| |
 מוסקבה #2
עבר הרבה זמן מאז שהייתי כאן. אפילו שכחתי (יותר נכון הזנחתי את הרעיון של) לעשות פוסט "מוסקבה #2". אז היתה הרבה סטלה במהלך כל הטיול (שוקינג אווידנס), עשינו קצת שופינג בקניון יורופבסקייה, המשכנו לטייל עם אח של חבר שלי לכל מיני מקומות יפים ואפילו חזרנו למגרש ההחלקה על הקרח הגדול בעולם בוודנחה (סיוט חיי! לעולם לא אנסה את זה שוב, בחיי). יצאנו למועדון אחד היקרים במוסקבה, שם כמובן מישהו חיטט לי בשמלה וצבט לי את התחתונים (הצליח למשש). אולי הסטלה נתנה לי אומץ, אבל במקום לקפוא במקום ולהתחרט על כך כל חיי, הסתובבתי לאחור לראות את הפנים של המניאק, בחור צעיר בחליפה שהסתובב לאחור כדי לחייך אלי בזמן שעלה במדרגות (שם, רק ילדים עשירים יוצאים למועדונים) אז רדפתי אחריו עד ליציאה (עליתי אולי 20 מדרגות בריצה, בעקבים הכי גבוהים שלי) והתחלתי לפוצץ אותו מכות בזמן שאני צועקת עליו"You fucking touched me? I'll touch you back." עד שחבר שלי הגיע הבחור בכלל לא ניסה להגן על עצמו ורק ספג ממני, אני אפילו חושבת שהוא צחק באמצע, עד שחבר שלי הוריד אותו לרצפה והכריח אותו לבקש ממני סליחה ברוסית ונראה לי שאז הוא קלט שלא כל-כך נהנתי מהמחווה. המאבטחים הגיעו להפריד אותנו מהבחור ואז הרביצו לו קצת בחוץ. בהחלט חוויה! בכל מקרה עשינו עוד הרבה דברים, ובלילה האחרון יצאנו אני, חבר שלי ואח שלו למסעדה איטלקית מצויינת. הם כבר סגרו את המטבח כשהגענו אז הזמנו רק בקבוק יין... נפלנו על מלצרית חדשה ש-3 פעמים לקחה מאיתנו הזמנה של בקבוק ו-3 פעמים חזרה להגיד שאין להם את הסוג הזה. בסוף המנהל הגיע, כנראה האדם היחיד במקום שידע מה בדיוק יש או אין להם. חייבת לציין שלמרות זה הם היו נחמדים ואדיבים ברמות (אולי בגלל שהיין היה יקר בטירוף). בסוף לקחנו יין איטלקי ואחרי כמה דקות המלצרית אמרה שבגלל שלקחנו יין כל-כך יקר המנהל שלח אותה למטבח להכין לנו פלטת גבינות. חייבת לציין שאף גבינה שהיתה על הפלטה המהממת הזו לא ראיתי בישראל בחיים, ושאל לכם לפחד מדברים לא מוכרים, אכלתי איזו גבינה בצבע שחור והיא היתה הדבר הכי טעים בעולם. הטיסה חזרה היתה קצרה, קנינו קצת שטויות בדיוטי פרי. איך שהגענו לארץ היה מבול, לא היה לנו טרמפ משדה התעופה, חיכינו 40 דק' לרכבת כי הכל קרס בגלל קצת גשם וקיבלנו הלם תרבות, כמובן, מהעובדה שאפילו לא שעה בארץ וכבר ההתנהגות הישראלית באה לידי ביטוי בכל דבר קטן. מה שכן? יכולנו להדליק סיגריה ולהינות ממנה כמה שבא לנו בלי לדאוג שאזרחים יאיימו עלינו עם מצלמות על שאיפרנו על רצפה ציבורית. קחו הכל בהומור, חברים. היה כיף, שונה ומיוחד!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
