כינוי:
xMMx בת: 29 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 4/2012
Now you're just somebody that I used to know... | תמונות.
הרבה ים, יציאות, אנשים, בילויים, צחוקים, נאחס, עיסוקים, מחשבות, התעלמות. לעשות כל דבר העיקר לא לחשוב שלא אכפת לו ממני ושאני לבד, העיקר לא לטבוע בראש שלי, בחדר סגור בבית. אבל כמה עוד אפשר לשמור דברים בבטן? ועוד דברים שאם המצב היה הפוך, מזמן הוא היה עושה לי עליהם את המוות. אני חושבת שזה נגמר... ואין לי כ"כ מה להגיד... אני לא מתחרטת על כלום, אבל מרגישה שרומיתי ע"י הגורל... וזה עוקץ לי בלב וכל כמה זמן כשממש יוצא לי לחשוב על זה, זולגות לי דמעות לכמה שניות ואי אפשר להשתלט על זה, אבל זה מפסיק באותה המהירות. הוא עדיין יקבל מתנה ליום ההולדת, שאהיה מיוחדת, שיהיה לו למזכרת.
פשוט אני אף פעם לא טועה...
וחשבתי שזה זה...
| |
Going down.
שונאת את החלקים האלה... מקווה, כמו תמיד, שאני טועה.
יום העצמאות היה נחמד. בבוקר הייתי בשופינג עם אנה ונסטיה (אחרי טקס שכולו בכי בבי"ס... לא יודעת מה נהיה ממני, רכרוכית כזו), בערב ארוחה אצל אנה עם שני בקבוקי יין, אח"כ התארגנו ונסענו עם ידידים לת"א. את האמת, מההתחלה רציתי להישאר באשדוד ולא משנה אם היה לי כיף בת"א וכו', עדיין הייתי מעדיפה להישאר כאן.
מזל טוב ארץ ישראל שלי... את בת 64 ועדיין כולם חמים עלייך!
ציורים שציירתי מזמן, הרגשתי צורך להנציח אותם!
| |
Pics and stuff...
וואו, אני מרגישה שלא כתבתי כאן שנים... הפעם האחרונה הייתה כולה לפני שבוע וקצת כשחזרנו ללימודים. האמת שזה פוסט תירוץ כי זה מסיח את דעתי וככה אני לא לומדת למתכונת שתהיה לי מחר בספרות. אפילו חשבתי על לסדר את החדר אבל זה קצת יותר מדי! מאז שחזרנו ללימודים לא היה לי רגע דל של שקט. אני בקושי רואה את הבית, שגרת היום שלי הפכה להיות בי"ס ויציאות ואין לי מושג מאיפה היה לי את כל הכסף לכל הדברים שעשיתי (ד"א, בשבוע האחרון של החופש עשיתי גווני שמש בשיער והחלטתי איזה קעקוע אני רוצה לעשות! היום גם החלטתי על מקום והדבר היחיד שחסר לי זה המזומנים...) אבל אני לא מפסיקה להינות, דבר שצריך להלחיץ אותי כי זו בעצם התקופה הכי משמעותית בכיתה יא' (ואולי גם בכל שנות הלימוד שלי עד כה) ואני אפילו לא מרגישה את הלחץ... הכל זורם לי ואני רגועה. נראה מחר במתכונת אם הגישה הזו משתלמת... אני רוצה שיגיע כבר סוף השבוע ושהוא יחזור ועל הדרך לחגוג קצת ביום העצמאות ושוב פעם סופ"ש, אני מחכה לל"ג בעומר וליום ההולדת שלו, מתפללת שבכלל כל תקופת הבגרויות הזו תעבור ושאגיע כבר לחופש ולקיץ המיוחל, שאמצא עבודה בדחיפות כי אין לי בגדים בכלל (שלא נדבר על כסף ליציאות) ואין לי גרוש על הנשמה! אני אפילו מרגישה עלובה שהמשפט הזה נאמר גם בפוסט הקודם. חוץ מתלונות בינתיים אין לי משהו מעניין לחלוק... חוץ מתמונות? הנה כמה מהחודש האחרון :}
תמונות 
| |
קנאה ואחרים.
גיליתי שיש סוג מסויים מאד ומושלם של קנאה והוא קנאה של גבר שמנסה להסתיר אותה בכל הכוח. לפניו, היו רק כאלו שניסו להיפטר מהקנאה שלהם דרך ה-"גבריות" שלהם... או שהם היו מתפרצים על מישהו במכות או שהם היו מפנים את הצעקות והאיומים אליי. פחד היה הפקטור המשמעותי בעניין. גם בקנאה הגברית המושלמת שאני מדברת עליה הפחד הוא חלק גדול, אבל הוא לא הפחד מלהפגע אלא הפחד מלאבד ותאמינו לי שאין פחד יותר משמיד-איברים-פנימיים מהפחד הזה.
כשהקנאה שלו התערבבה עם העובדה שהוא מצא אצלי חפיסת סיגריות בתיק ואיבד את האמון בי לחלוטין, הפחד מלאבד אותו היה כ"כ גדול שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איכשהו עשה לי טוב בלב כשראיתי שהוא כ"כ נפגע ממני כי זה אומר שכן היה לו אכפת ולא קצת. מצד שני, כאב לי לראות אותו ככה ועוד יותר כאב לי לשמוע את כל מה שאמר לי. אני לא חושבת שהייתה פעם שהוא הכאיב לי ככה במילים. "כשאת תביני אני אהיה רחוק"... ולא הצלחתי פתאום לדמיין את עצמי בלעדיו, בלי כל הדברים שייחודיים רק לשנינו ושבחיים לא היו לנו לפני זה. בפעם הראשונה בכיתי מולו. למרות שברוב הזמן שהוא דיבר אליי במשפטים מלאי כ"כ הרבה ארס ואני הייתי עם הראש מופנה לחלון של האוטו וניסיתי לנגב את הדמעות לפני שהוא ישים לב, בסופו של דבר ויתרתי לעצמי על האגו והסתובבתי אליו, הוא הסתובב אליי גם. עברה אולי חצי דקה כשאני כבר מוותרת על הרעיון של לנגב אותן כי הן לא הפסיקו לזלוג לי על הלחיים, וכשהוא מנסה לעכל את המראה שלי מולו, בוכה... יכולתי להרגיש איך הלב שלו מתרסק ומיד הוא אסף אותי והושיב אותי עליו בחיבוק כשהראש שלי כזה בין הכתף שלו לצוואר והריח שלו מיד מרגיע... הוא ניגב לי את הדמעות בזמן שלחש לי שהוא מצטער ושבחיים לא אבכה יותר בגלל שום דבר שהוא יאמר או יעשה, ואח"כ התנשקנו נשיקה מתוקה וארוכה של "לא אאבד אותך עכשיו".
משם והלאה הכל הולך בסדר. התראינו כבר כמה ימים ברצף והיינו באשקלון עם נסטיה וחברים שלו. כמובן שברגע שהריב הנ"ל הסתיים נעלמה כל הרומנטיות כלא הייתה, כי אנחנו לא באמת כאלה... ונראה לי שאנחנו רבים מדי פעם בכוונה רק כדי להזכיר אחד לשנייה שאכפת לנו. אנחנו עדיין יושבים והוא מראה לי הודעות מבנות (מכוערות) שמתחילות איתו או תמונות חצי-עירום שברמנית (כוסית) מהרום שולחת לו, ואני עדיין אומרת לו מי מהחברים שלו חתיך בעיניי. אנחנו עדיין משחקים כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על האגו במקום בטוח ועל החומות ברמת הגנה בינונית. ככה שנינו נשארים עם תחושה של "לא מיציתי עדיין. אני לא אפסיד. אני לא אוותר ראשון".
האמת, לשנינו זה עושה את זה ברמות, ונראה לי שכל מה שקרה בחודש האחרון רק קירב בנינו יותר, פלוס העובדה שהוא היה כל הזמן הזה בבית ויצא לנו להיפגש הרבה ולהספיק הרבה. אחרי הכל, אני מוצאת אותנו שוכבים מאחורה באוטו בתנוחה מוזרה כזו ושוברת גב ומדברים על העתיד. יותר נכון הוא העלה את הנושא בלי קשר לשיחה שהתקיימה באותו הרגע (לא זוכרת מה היא הייתה) במשפט "תארי לך שאנחנו מתחתנים". יצא לי קול מוזר מהגרון שכנראה היה אמור להביע 'מה אתה סח?' והוא בכלל לא התייחס אליי כשהוא התחיל לצחוק על האף שיצא לילדים שלנו ועל איך שהוא יהיה עקר בית וילמד אותם הכל ויהיה אבא טוב, וקבע שאני אעבוד אבל איכשהו עדיין הוא יהיה זה שיממן לי את הציצים שהוא כ"כ מת שיהיו לי ("ואז את תהיי מושלמת!"). איפשהו באמצע המונולוג שלו הצלחתי להשתלב ולקבוע שצריך כלב... אבל יותר העדפתי לשמוע אותו מדבר על זה ולחייך (ומבפנים הלב שלי עשה Moon walk וצעק הרבה Awo! Yeah!!!).
ברור לגמרי שזה לא יקרה אבל כיף לדעת שהוא חושב עליי גם כשאני לא איתו ושהוא בכלל מדמיין אותנו עם עתיד. משום מה תמיד דמיינתי שאני לא נמצאת במחשבות שלו, כאילו בכלל, רק עד הרגע שבו אני מתקשרת או שהוא נזכר בי ומתקשר. לקח לנו שנה וחצי להגיע למצב הזה... ואני לא יודעת אם להיות מרוצה שהדרך הקשה מראה ניצנים של "זה היה שווה את זה" או אם להתבאס מלחכות שנה נוספת להתקדמות בעלילה. כל כך בא לי שזה ימשך כי זה עושה אותי מאושרת... להיות מופתעת מחדש כל הזמן.
מחר חזרה לשגרה... הוא חוזר לבסיס, אני חוזרת לבי"ס. אני כ"כ מאושרת שניצלתי את החופש הזה כמו שצריך... אני, אנה ונסטיה חגגנו מלא והתחברנו מלא, אני שמחה שהכרתי בינהן(!) ואני שמחה שהכרתי להן את אור ושהכרתי חברים שלו גם, ובכללי שהכל נהיה יותר פתוח וקליל וכייפי בחופש הזה. אני מחכה בקוצר רוח לעבור את תקופת המבחנים, מתכונות ובגרויות (בהצלחה כמובן) ולהגיע לרגע המיוחל שהוא החופש. קיץ 2012 תיזהר כי אני הולכת לקרוע אותך!
| |
אביב 2012 - חג שמח ישראבלוג.
אז ככה, בכלליות הנרחבת אביב 2012 התחיל בצורה נפלאה. מלא ספונטניות-חברים-ים-מסיבות-ריגושים-רגשות ואפשר להגיד שכיף מאד לאבד את הראש! הרשו לי להתחיל את הפוסט הקצת סטנדרטי הזה (לא פסימי אבל גם לא אופטימי) במשאלה - הלוואי שכל קיץ 2012 שלי יראה כך ואף יותר טוב! את ליל הסדר, היומיים שקדמו לו והיומיים שלאחריו - העברתי אצל אבא/סבתא שלי. היה... נחמד. החלק האהוב עליי בלהיות אצלם הוא בעצם הנסיעות הארוכות באוטובוסים, שיש לי זמן לקרוא ספר, לשמוע מוסיקה ולטבוע במחשבות. הדבר היחיד שהיה לי מול העיניים בחמשת הימים הללו היה חול. מדבר. לא משנה מאיפה תביטו, אפילו מהרחוב עצמו - עדיין תראו את הרי החול המסריחים האלה מקיפים אתכם. מדבר וחול וחום ויובש. אוח, יובש. חזרתי עם שפתיים מיובשות כאילו מינימום הייתי בטיול שנתי. אני מניחה שהדבר היחיד שגרם לי לשבור את השיא שלי ואשכרה להישאר שם 5 ימים (עברו כמה שנים טובות מאז נשארתי שם יותר מ-3 ימים) היה האייפון של אבא. מעולם לא הרגשתי שטחית יותר אבל אין על העיר שלי, אין על השכנים הבטלנים-נרקומנים-אלכוהוליסטים-מצחיקים מלמטה שמברכים אותי לשלום ולהתראות כל פעם שאני עוברת ואין על הקניונים, אין על הים ואין על הבניינים הגבוהים והלבנים ומדרכות הבטון והכבישים המסוכנים והרעש, אין על הרעש של העיר לעזאזל! כשהגעתי הבייתה התחלתי לדבר אל הבית ואל הספות, להגיד שהתגעגעתי כ"כ ושהם לא יבינו עד כמה. אני לא טיפוס של מקומות קטנים, מבודדים ושקטים. אלא אם כן מדובר באי (למרות שגם אי יכול להימאס עליי אחרי חודש פלוס מינוס). והדמיון שלי פורח, אני כבר לא מצליחה להשתלט על עצמי! שבוע שעבר שכנעתי את אמא שלי שאני עושה קעקוע והפכתי את העניין לרשמי, אבל השבוע שכחתי מזה ואני בכלל לחוצה עכשיו על לצבוע את השער. בא לי לעשות כ"כ הרבה דברים (כולל לחדש קצת את המלתחה שלי) ואני שוחה ברעיונות שלי... ושוכחת שאין לי בכלל גרוש על הנשמה!
אז אסיים את הפוסט הזה עם ציפיות נמוכות והרבה תקווה שיהיה לי קצת יותר מגרוש על הנשמה וקצת פחות רעיונות משוגעים לממן, ובברכת חג שמח ישראבלוג ותלמדו לשחרר קצת את הראש, עושה רק טוב.  | |
"מותר לעשות הכל... עד שתופסים אותך".
היה ריב מגעיל, והוא נמשך כל הלילה והרס את כל מה שהיה אמור להיות טוב ושעד עכשיו הלך לנו מעולה... עכשיו אני אמורה להתנהג כרגיל (מבחינתו הכל יהיה רגיל) אבל הוא הודיע לי מראש לפני שהלכתי, בטון הכי נורמטיבי בעולם כשהוא מביט לי בעיניים, שאני אצפה לפגיעה ממנו. שעכשיו הכל הולך להיות כרגיל אבל שאני אדע מראש שהוא הולך לפגוע בי, שהלב שלי הולך להיצבט חזק ושהוא נקי מאשמה כי הוא מודיע לי מראש, כי אני מכירה אותו, ואפילו כמעט עשינו 2 תאונות השבוע בגלל התכונה הזו שלו, הוא נקמן והוא יחזיר לי אפילו ששתי ה-"פסילות" האלה שלי בכלל לא כאלה קריטיות. הוא אמר שלא ישבר לי הלב ושאני לא אבכה, אבל שיכאב לי מאד. אמרתי לו שהוא יודע טוב מאד מה מבחינתי נחשב לטעות והוא הסכים ואמר שטעויות כאלה לא יהיו. "הכל יהיה רגיל ואני אפגע בך מתי שלא תצפי לזה, ואז נתחיל מחדש עוד פעם עם דף נקי". ואני מוצאת את עצמי יושבת וצוחקת כי איך עוד אפשר להגיב? פתאום אני מבינה איך זה להיות בצד השני, בצד הנפגע, כי בעבר אני בכלל הייתי אומרת את המילים האלה, אני הייתי המחליטה ויש אדם ספציפי שפגעתי בו מאד ובמודע בדיוק באותה הצורה. ניסיתי להתפשר כל הזמן הזה ולהבין אותו אבל לא יכולתי לוותר לעצמי וחזרתי הביתה עם טעם מר בפה מכל זה. הוא כבר מזמן לא העליב אותי ככה. כשאני נעלבת אני או שותקת-בולעת-מעכלת-מתרחקת או יורה חצים של עקיצות ואמירות מעליבות ופוגעות בטירוף, ואיתו אני האפשרות הראשונה כשהוא לגמרי האפשרות השנייה איתי. הוא יודע שאני שמה לב לכל ניסוח ומילה שלא מתאימים לי והוא מדייק במילים שלו כדי שיהיו יותר עוקצות, ולחשוב שלפני כל זה בכלל רציתי להגיד לו ש... ועוד פעם חוזר לי חסר הביטחון הזה בחיצוניות שלי ובמה שיש לי להציע, הוא מחזיר אותו, וכשהוא שואל - דווקא ברגע שבו אני הכי פגיעה ולא מסתכלת בעיניים ורוצה להיקבר מתחת לאדמה - "את אוהבת את עצמך?" אני מרימה את המבט ואומרת "כן" בכזו החלטיות, שהוא אפילו מאמין לי! (למרות שכנראה הוא לא חושב שיש כ"כ הרבה מה לאהוב בי). אין לי כ"כ מושג מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו אבל כשאני חושבת על זה עולות לי דמעות לעיניים וכבר צובט לי הלב. אמרתי לו, שאני הכי שונאת בעולם את הריבים האלה, הוא ראה כי לקח לי מלא זמן להביא לו נשיקה ולצאת מהאוטו לכיוון הבניין. לא רציתי ללכת והתעקשתי שנדבר אבל גם ככה שנינו היינו הרוגים ולא הייתה תועלת. וזה משפיע עליי, כמו תמיד, פיסית, כי כואבת לי הבטן, הראש, יש לי בחילות ולא בא לעשות שום דבר. זה יהיה כ"כ שובר, אם ניפול עכשיו... חח, אנחנו אפילו לא ביחד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
