Passion and dissorders

מה עושה לי טוב, גורם לי לחייך ולהרגיש מאושרת? האמת היא שתפסתם אותי עם השאלה הזו דווקא בתקופה שאני הכי מרגישה כמו דגיגה מן השורה ששוחה עם כיוון הזרם ועושה כל מה שדגיגה מן השורה צריכה לעשות... בלופ, בלופ, חיה וכאלה. משתדלת לנצל הרבה מהזמן שלי בחוץ, עם חברות, ידידים, טיולים, בילויים... אבל זה לא סוד שחסר לי העניין בחיים, ורגש... כי אלו הדברים שבאמת מניעים אותי וגורמים לי להרגיש מסופקת. אולי עם הפוסט הזה תהיה לי ההזדמנות לראות מול העיניים חלק מהדברים שחסרים לי, או שסתם תנתן לי ההזדמנות להזכר ברגעים קצת יותר מרגשים... 

אז עושה לי טוב להיות סביב אנשים שעושה להם טוב להיות סביבי, להגיד משהו מצחיק, שיש לי בדיחות פרטיות עם אנשים, כשאני עם ילדים, כלבים, ריח של תינוק, לרקוד, לשיר, להיות במספרה (כל שבוע!), להתייפיף במיוחד, שופינג, ים, פרפרים בבטן, התחלות חדשות, ויכוחים חסרי תועלת למען פורקן עצבים (זה אף פעם לא נמשך זמן רב), פנטזיות, ספרים, דרמות (לעתים רחוקות... או שקצת יותר קרובות מרחוקות), כתיבה, מוסיקה, נסיעות ארוכות, תמונות, ציורים, יומנים, זכרונות, שחיות ליליות (בים בחורף או שאפשר גם בבריכה), בכללי כל דבר שמרגש קצת יותר כי הוא אסור, מסכים (מחשב, טלויזיה, קולנוע), ריחות, שוקולד אגוזים, התחושה שאת לא צריכה יותר כלום, לאהוב ולהיאהב בחזרה..? (זה נשמע בלתי אפשרי, וזה אחלה של דבר לסיים איתו את הרשימה...) 

אם השטן ינסה למכור לכם יאוש, תגידו לו שבביה"ס מחלקים בחינם! אני אולי נמצאת באחת התקופות המייאשות בחיי. שלא תבינו לא נכון - אני כמעט מאושרת (חה), מנצלת את רוב זמני בבילויים, שינה ובטלה, אבל אני בקושי לומדת ואני מרגישה שאני מבזבזת שם את הזמן, בחיי! שנה של כיתה יב' זו שנה אחת יותר מדי. ובינתיים, אני מחפשת לעצמי קצת תועלת בחיים. כיף לי ואני צוחקת כל הזמן, ועד עכשיו הסתדרתי בכל הלימודים והבגרויות שלי ואפילו מאד, אבל אני מרגישה כ"כ ריקנית... נמאס לי למלא את החורים בלב מהעונה החדשה של "מד-מן" או מישיבת יתר במסעדות בעיר. בא לי להתרגש ממשהו, מישהו..? אולי אני פשוט צריכה עבודה. 

נ.ב. נרשמתי לתחרות מלכות היופי של אשדוד עם 2 חברותיי, כבר עברנו את 2 הסינונים הראשונים אבל אני לא מתלהבת... אני בכלל לא בטוחה אם בא לי להיות שם או לא. נראה לי שמשעמם לי מדי ושביה"ס לא מספק את היצר התחרותי שלי (חחעעע). 

זה אולי ניסיון מספר מיליון ואחת שלי, אבל מחקתי את הפייסבוק והעברתי את כל הפוסטים לטיוטות. אני כל כך כמהה לדף חדש וכייפי וישנה תחושה של שינוי בצורת המחשבה ובפרספקטיבה שלי על העולם, כמו גם בחיים שלי עצמם. למרות שהצבתי חומה בגודל של האמפייר סטייט מסביב ללב שלי ואני כרגע מנפנפת כל מי שעושה את הצעד הכי קטן להתחיל איתי, עדיין אני מוצאת את עצמי מוקפת במלא אנשים, לרוב גברים, "ידידים"... אבל אני נהנית וצוחקת הרבה וזה טוב. הכי חשוב לי כרגע זה להיות מסביב לאנשים שאני מרגישה מספיק בנוח לעשות שטויות לידם ולהיות אני ב-100% (גם ככה אני מרחיקה אותם מהכיוון של להתחיל איתי כך שעוד יותר לא אכפת לי כמה השריטה שלי עמוקה בעיניהם).

ידיד ישן אחד שלי, מישהו שהכיר אותי עוד מזמן ויצא לו איכשהו לראות את כל השינויים שעברתי מכיתה ז' עד עכשיו כשהוא בכלל 'חנון מוזר' מהשכבה שאיכשהו הפך לידיד נפש סודי שכזה כל השנים הללו, לפני כמה ימים הוא יצא עליי, היה לנו ריב גדול אולי בפעם הראשונה והוא זרק לי כמה משפטים שאני מניחה שהוא ידע מראש שלא יעזבו לי את המחשבות; "הפכת למישהי שטחית", "את מוותרת על עצמך", "לאנשים כן אכפת", "תפסיקי למצוא עיסוקים כדי לברוח מלהתמודד עם הבעיות שלך"... וזה לא עוזב אותי, ולא בגלל שזה בא לי בהפתעה אלא בגלל שפשוט ידעתי את זה כבר, וחשבתי שעצם זה שאני מחפשת עיסוקים חדשים ואנשים חדשים אני בעצם "עוברת הלאה"... ואין לי מושג איך מתמודדים... אני לא אחת שמשתפת, אני לא אחת שתשב עם הפאסי שלה ותנתח את הנושא ותבקש עצות, אני בכלל לא אחת שתדע לבטא בקול את השתלשלות העניינים ו-'איך אני מרגישה לגבי זה'... אני מרגישה הכי עלובה בעולם שאני רק חושבת על לכתוב את זה אבל... אני פשוט לא יודעת להתמודד... איך מתמודדים עם שברון לב? שברון לב קטן אמנם, אבל הוא "רק הראשון". מה, אני אחווה את זה עוד פעם? עדיף לא לפתוח את הלב בכלל... עדיף להיות מניאקית, להחזיר את הלב למקפיא. ואני אומרת את זה מ-100% שלמות ההגיון שלי, זה באמת הדבר שהכי נראה לי נכון לעשות ולסגור את הלב זה לא בעיה בשבילי, זה כמו בלחיצת כפתור... מצד שני, לסגור את הלב... זה לא מקביל ל-"לוותר על עצמי"? נראה לי שכן. 

אתמול הוא שלח לי הודעה באמצע הלילה, כמו תמיד ניסה לעשות לי מצפון או לגעת לי בלב בכך שהתלונן שלא קיבל אפילו מזל טוב ליום ההולדת... (החזקתי את עצמי). מפה לשם נפגשנו, דיברנו, התקרבנו, התחבקנו, הרחנו, התכרבלנו, לא ניסה לנשק, רק להיות קרוב ולגעת. הוא הבהיר את הנקודה, אני, שהרגשתי את האמת נופלת עליי כמו הפסנתר בפרסומת ההיא עם ג'ורג' קלוני, בבום כזה גדול, רציתי ללכת והוא לא נתן לי. תמיד היינו עקשנים כשאנחנו חרמנים, אני עקשנית על ללכת והוא עקשן על להישאר. התווכחנו, והרגשתי טיפשה יותר מתמיד. ישבנו בתוך האוטו בשכונה שלי ולא יצאתי מהאוטו, פיתחתי שיחה ואיכשהו ישבנו לדבר שם קרוב לשעה... סתם שיחה לא מעניינת על הא ודא, דיבורים על הכיוונים שיש לי באופק (הגזמות, שבתכלס היו רק כדי לגרום לו לחשוב שלא רע לי, שאני מסתדרת, שאני לא שבורה, שיש מלא שאני יכולה להשיג ושפשוט לא בא לי... הקטע היה רק כדי שיחשוב שיש מלא חתיכים וחכמים שרוצים ושלי סתם סבבה לבד כי אני מאגניבה, וכמובן שזה עבד כי הוא במקרה "מכיר" אחד מהם וזלזל במראהו החיצוני בזמן ששנינו יודעים שהוא חתיך על מהחלל), ודיברנו דיי הרבה על הכיוון ההתחלתי והרציני שהסתמן אצלו באופק... היא יפה לדעתו (אבל לא כוסית כמוני - לדבריו), הוא הדגיש הרבה שיש לה אופי בן של **** ושהיא מצחיקה, מעניינת, מאתגרת אותו בשיחה ושתמיד יש להם על מה לדבר, ושאני לא מצחיקה, שלי ולו יש פחות מה לדבר ויותר מה לעשות, ושהיא מושלמת, שהוא מקווה שילך בינהם... הוא ציפה ל-"בהצלחה" ממני והאמת היא שרק אחרי שהוא אמר את זה נזכרתי שזה מה שבד"כ אומרים לאנשים שמתחילים דברים חדשים, אבל נו באמת, "בהצלחה" מה-"אקסית" (מהקטע המתמשך שלך לשעבר) זה כמו לעבור מתחת לסולם כשאתה מחזיק חתול שחור בידיים (אני לא מאמינה באמונות תפלות אבל הפאנץ' הלא מצחיק שלי ברור).

קשה לי עם העובדה שאני מרגישה טוב עם עצמי כי אני יותר יפה או שווה ממנה במקום להרגיש רע על העובדה שפשוט איפסתי את עצמי למולו. נתתי לפחד שלי "לאבד" או "להיות פחות טובה בשבילו", בעצם להשתלט על כל כולי ולבטל את האופי שלי לגמרי למולו. דבר שקרה לי בחיים רק איתו בעצם. תוצאה של בטחון עצמי מעורער במקצת והרגלים מהילדות. ההיאחזות במטרה השקרית הזו של "שלמות", להיות מושלמת... וההיגיון שלי התעוות במקצת, ודאג ששלמות זה עניין של יופי... השקעתי יותר מדי וחששתי יותר מדי בנוגע לדבר הלא נכון, הכי לא נכון... ואיבדתי את עצמי בתוך כל זה. הרי אני זו שתמיד אמרה שבא לה מישהו שיאתגר אותה שכלית, שיהיה מעניין ופתוח ומצחיק, שיהיה מצחיק לעזאזל, שיכניס שמחה לחיים שלי וחיוכים ופרפרים, ואיכשהו תמיד הלכתי על החתיכים שיש לי עליהם... יתרון שכלי... שאני מכניסה אותם לכיס בקלות ושלא יוכלו להיות לי מהם חששות של "ואם הוא לא ירצה אותי יותר?" ורק ההוא היה בדיוק מה שחלמתי, 1:1, ששקעתי באשליות ולא התמקדתי במציאות. אני מתבאסת רק מדבר אחד... אני חוששת שזו איזשהיא בעיה שכבר טמונה לי באופי הרגשי ובצורת החשיבה על מערכות יחסים בכללי... איכשהו נראה לי שאמצא את עצמי בגיל 26 דבוקה למצלמה של אחת מהעונות המתקדמות של "מחוברות"... בעלת קריירה נחמדה ותו לא, יוצאת למועדונים לחפש חתיכים בני 20 שיגרמו לי להרגיש נערה בת 17 באמצעות חיזורים של 1 שקל, ואני אעשה לי את כל הבחירות הלא נכונות כדי להעביר את הזמן בתקווה שהנסיך יצוץ מתישהו ויאחז בידי אל עבר השקיעה ובינתיים אוכל פעמיים בשבוע באיזו מסעדה סושי ב-36 שקל עם חברות ואביא את הקולה מהבית... 

תכלס אם את כל הפוסט החופר הזה הייתי מתסרטת היה יכול להיות אחלה פרק ל-"מחוברות"... 

"אצל אנשים כמוני, עצב קיצוני הופך לשמחה קיצונית". זה ציטוט שלי, שאם תנברו אי שם בין פוסטי הבלוג תמצאו אותי כותבת כמה וכמה פעמים.

ככה זה אצל אנשים כמוני, שבתקופה האחרונה לא הייתי מסוגלת לכתוב כלום פרט לעובדות שחוזרות על עצמן ולא מעניינות בעליל.

קשה לי עם רגשות, קשה לי להעביר אותם אל הכתוב ולראות אותם מול העיניים שלי, קשה לי לחשוב עליהם, לנסות לנתח אותם, קשה לי להודות בהם, להפנים או לקבל אותם... לא יודעת כמה "אנשים כמוני" כאלה יש אבל אני בטוחה שככה זה אצלם, אם יש...

אתמול הייתי ביום הולדת של ידיד, And I had the best time עד שLight שלח הודעה, ומפה לשם זה התפתח לסיטואציה בה אני יושבת בשירותים, מתווכחת איתו בלחש בפלאפון, מתחילה לבכות מעצבים, תסכול, מלא רגשות ומחשבות שהתערבבו לי בבטן והתאספו במשך כל השבועיים האלה של המרחק, סערת רגשות, לא?

זה הרגיש נורא, ואולי חלק מהסיבה שבכיתי הוא בגלל העובדה שכעסתי על עצמי שאני אשכרה בוכה מולו (בפלאפון, אותו דבר) כבר בפעם השלישית בחיי...

אומרים שהפעם השלישית היא הגלידה, אז אתמול אחרי ששפכתי את הלב בדיוק במידה הנכונה ובדיוק במילים הנכונות, בין כל העובדות ובין כל מה שנכון או כדאי, מומלץ או הגיוני, מצאתי את עצמי נשברת תחת הלחץ ולא הייתה לי שום שליטה על המשפט הקצר והקולע הזה שאמרתי, מן סוג של משפט שילווה אותי לשארית חיי, כרגע רק שריטה טרייה על הלב שלי...

אמרתי לו שבחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה בסיטואציה שכזו, בוכה בתוך תא שירותים, משהו שאף פעם לא אמרתי לו בכמעט שנתיים הללו שאנחנו בתוך הסיפור הזה שלנו, משהו שבחיים עוד לא אמרתי לאף אחד, שבחיים לא הרגשתי... אמרתי לו את שלושת המילים האלה... ומרוב שוק, אני בקושי זוכרת את שאר השיחה (שיחות, סמסים ואז שוב שיחות), אולי בערפול, אבל מוזר שרק בגלל שהגעתי לנקודת השבירה הזו, שידעתי שזהו זה, זה הסוף לתמיד ולעולמי עד, רק אז הרגשתי מספיק שלמה עם עצמי להגיד לו.

העיקר שארגיש שאני מימשתי, מיציתי, הייתי בסדר. 

האמת היא שציפיתי שאחרי שאגיד את זה בפעם הראשונה לא אפחד מזה יותר, וזה לא ירגיש לי כל-כך נורא, אבל האמת היא שזה מרגיש כאילו עברתי טראומה רגשית (יש דבר כזה? כי אם לא, אני שמחה להמציא מונח חדש) ואני בכלל לא מסוגלת לדמיין את עצמי אוהבת, חולמת או חולקת משהו עם מישהו... כל העניין הזה של אהבה, זו חרטה אחת גדולה לאנשים שמפחדים לפרוח לבד. 

לא בגלל Light אלא בכללי, אף פעם לא פגשתי מישהו שכזה, שיהיה מושלם מכל הבחינות בשבילי, אף פעם לא פגשתי מישהו או מישהי שיוכלו להיות שווים אותי. כל אדם שאני פוגשת, ואני מכירה אנשים מכל הסוגים (מילה!) יוכל לעזור לי רק בלנבול. 

הרמוניה, נאמנות ואהבה זה דבר שאוכל לקבל גם מכלב. 

שוב אני מוצאת עצמי כותבת כאן ביום לפני בגרות, הפעם בכלכלה.

אז אני רק חייבת להגיד שהבגרות באנגלית (הגשת ה-LOG בעצם) הלכה בהרבה יותר טוב מהמצופה. אפשר להגיד שלא עבדתי כל השנה והשארתי הכל לימים האחרונים, ובכל זאת המורה שלי התחשבה בי והשלמתי מבחנים וכד' (לא הספקתי את כולם) וקיבלתי סה"כ 93 שזה לפחות עבר את הקידומת של 90, אבל עדיין... יכולתי להגיע ליותר...

בפגישות למסע לפולין הכל הולך סבבה בעצם, חוץ מזה שאין לי איך לשלם את דמי הרישום ואני מפחדת לא לנסוע בגלל העניין הזה של הכסף, למרות שבביה"ס שלי לא יתנו לדבר כזה לקרות (ועל זה, לפחות, ביה"ס מקבל ממני את הכבוד וההכרה הראויים לו!).

בנוגע לגיבוש עם הקבוצה אני מניחה שזה יבוא עם הזמן כי אנחנו קבוצה מאד קטנה של כיתות יא' שלא נסעו בשנה שעברה וקופצים על ההזדמנות האחרונה.

בכללי הכל כרגיל; חברות, אנשים, ים, לצאת כל ערב ולנסות דברים חדשים (מסעדות חדשות בעצם *מבט מבוייש*) או סתם להשתעמם בפארק... העיקר לא להרקב בבית, העיקר להרגיש שאני עושה עם עצמי משהו, להמנע ממחשבות עמוקות כלשהן... בגלל זה אני אולי גם נמנעת קצת מאנשים שיכולות להיות לי איתן שיחות עמוקות משהו...

בתקופה האחרונה, ואולי בעצם במשך כל השנה הזו... אני מחוברת לכ"כ הרבה אנשים, באמת שהרבה, יש לי מגוון אפשרויות ואף פעם לא יהיה לי משעמם - מבחינת חברים, אנשים (ולא אהבה, בניגוד לתקופה של לפני שנה בדיוק! *מגחכת*) אבל אני עדיין אני לא חולקת עם אף אחד שום דבר, גם לא עם הקרובים ביותר.

הכל נשמר בחדרי חדרים באיזה בניין ישן בלב שלי. נראה לי שקרס שם הגג ושהכל מבולגן, והוא זקוק לצנרת חדשה, כמובן שגם לחשמל...

מפתיע אותי, שעם כל האפשרויות האלה, לאף אחד מהאנשים האלה אני לא מסוגלת להיפתח, וגם איכשהו אף אחד לא שם לב...

והכי מוזר פה זה שכולם באים, מספרים לי על הצרות שלהם, מבקשים ממני עצות ומקבלים ממני תמיכה, ואני מרגישה שכאילו, עצם זה שאני עוזרת לאחרים, בהמשך הדרך אני אדע בדיוק מה לעשות עם עצמי, ואין לי מושג.

אני פותרת בעיות של אחרים... וזה גורם לי לחשוב שזה בסדר להתעלם מהכאב שלי. 

אני זו עם החזיה בצבע תכלת כמובן!

ד"א, אבא שלי קנה לי היום אייפון 4s לבן, בדיוק מה שביקשתי ממנו! אני אקבל אותו ביום חמישי כי זה הזמן היחיד שאבא שלי יוכל לנסוע לאשדוד ולהביא לי אותו... אני מחכה בקוצר רוח כי נמאס לי מפלאפונים מסכנים והכי-הכי נמאס לי מהצלצול המייאש הזה של הפלאפון הזמני שלי - נוקיה משנת 1992 נראה לי... נו, אתם יודעים, אלה שתזרקו אותם על הרצפה או תעיפו אותם מהחלון בכביש המהיר והם לא ישברו. אז אני זזה להמשיך את ה-Log בתקווה שאסיים הלילה הזה ולא אצטרך לדאוג מחר בהפסקות להעתיק מאנשים כי לא יהיה לי זמן לעשן וזה סתם ילחיץ אותי יותר ויעצבן אותי, בהתחשב בעובדה שאני גם לא הולכת ממש לישון הלילה... אז אני מאחלת לעצמי ולכל מי שאולי כן קורא כאן ובמקרה תלמיד - בהצלחה! 

אני האמצעית כאילו וזה