Passion and dissorders

החודש הזה עובר לי יותר מדי מהר ויותר מדי דברים קורים בו! סיפרתי בחודש שעבר שהלכתי לאודישנים למלכות היופי, אז התקבלתי, אני ב-20 ובתחרות. אולי כדאי שאתחיל להאמין בעצמי יותר? בכותרת רשומה גם המילה "חבר"... אני ממש לא רגילה להגיד את זה ובכללי כל העניין נראה לי מוזר ולא מרגיש לי הכי 100%, בעיקר אחרי השיחה עם דניאל שהעז להגיד לי מה שלא הייתי מסוגלת להגיד לעצמי, בעצמי והאיר את עיניי. אבל גם חודשיים אחרי ___ אני עדיין חייבת ריבאונד(?). אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל הנוכחי נראה סבבה, הוא מצחיק, רצה אותי עוד הרבה לפני, מעניק הרבה תשומת לב ויחס ומחמאות... זה כיף, במיוחד בגלל שאני לא אחת שנותנת לפרטים שכאלה להעיף אותי לשמיים... בדיוק לפני שאני וההוא נהיינו ביחד (ביום שישי האחרון) אני והאקס שמרנו על קשר, דיברנו הרבה בפל' ובהודעות ולמרות שהוא היה בבית (חזר מהבסיס) סירבתי להצעה שלו להיפגש מיליון פעמים. פעם הוא היה מוותר אחרי הפעם השנייה. על מה אני מדברת? פעם, המילה "לא" לא הייתה בלקסיקון שלי בכלל כשהיה מדובר בו... יום למחרת רבנו בטלפון הרבה, מחקתי אותו מהפייסבוק ומרשימת אנשי הקשר בפל', ממש כמו ילדה קטנה... אני אפילו לא סומכת על ה-"ריבאונד" הזה שיגרום לי להתקדם הלאה... אני לא יודעת... בכל יום שעובר אני כן מתגעגעת אליו... 

פשוט מבזבזת את עצמי.

אני אוכלת את העיר הזו ושוקעת בקיא.

משעמם לי ובא לי רק לשמוח.

רשת הביטחון הזו שסידרתי לעצמי בכך שאני שומרת על קשר עם האקסים רק מסדרת אותי מול הגברים החדשים שאני מכירה, היא נותנת לי מן אישור לגישה הזו של "אני לא צריכה אותך, אתה צריך אותי. לי, יש לאן לחזור".

החומות וחסר האמון שלי באנשים אחרים, כל זה לא עוזב אותי.

תמיד האמנתי שהאנשים המשועממים חיים הרבה יותר זמן בעולם מבחינה טכנית, בעוד שאלו אשר לא מפחדים לנעוץ את הציפורניים שלהם בכדור הארץ הם אלו שמתבזבזים מהר, מסיימים את התפקיד שלהם בעולם ומתנדפים בחיוך מסופק, אחד כזה שלא מוקף בקמטים עצובים.

תמיד החשבתי את עצמי לסוג השני של האנשים, וכל פעם כשאני מורידה הילוך...

קשה לי לנשום.

בא לי לסיים עם זה כבר...