Passion and dissorders

חיוך מאוזן לאוזן מרוח לי על כל הפנים עכשיו. הלב שלי רוטט מהתרגשות ואפילו אין לי זין לכתוב נורמלי את הפוסט הזה. אני מלאה בהתרגשויות וכל הגוף שלי מדגדג לי לאיזה משהו טוב ובא לי פאקינג משהו טוב! אני חולה על הקטעים האלו, זה עושה לי את זה ומטריף לי את כל החושים. אני אוהבת את המשחקים האלה ואת השגעונות האלה ואת המתח הזה (לו הייתה לי מכונת זמן הייתי מעבירה אותה קדימה ואז מריצה אחורה שוב ושוב!), אני חולה על זה, זה מעיף לי את המוח ויש לי חתיכת שריטה מהסוג שלא מומלץ לדבר עליהן. 

זוכרים שכתבתי שכדי להיות אדם מאושר אנחנו צריכים משהו לעשות, מישהו לאהוב ומשהו לצפות לו? אז היה לי את התחרות ב-"לעשות", היה לי את עצמי ב-"לאהוב" ועכשיו נראה לי שיהיה לי גם משהו לצפות לו...

זה הרגש הכי שקרן שקיים. הוא גורם לרובנו להתבלבל בינו לבין אהבה ולמעטים מאיתנו - השוטים והאימפולסיביים - גם לעשות טעויות. אז אני שוטה ואימפולסיבית ואני עושה טעויות והרבה. אבל Light הוא Light ואין מה לעשות... לנסות לצאת מהסיפור איתו זה כמו לנסות לצאת ממעגל העוני - הסיכויים קלושים ואתה נידון לחיים קשים. למרות שהוא מתעתע ומעיק, הגעגוע בעצם מעצים כל רגש אחר שהרגשת לפני; אם זה תשוקה, אם זה כעס ואם זה דברים של הלב... אף פעם לא הרגיש לי כ"כ טוב להפסיד לו, במיוחד כשהפעם מי שהתנהג כאילו הוא הזוכה (לא המנצח!) היה הוא... והאמת היא שהוא הפתיע אותי אתמול אפילו יותר. אבל כמו תמיד השמש זורחת בכל בוקר ומביאה איתה יום חדש, והיום היא הביאה איתה כאבי תופת בכל הגוף שלי ועמעום משמעותי של Light. גם אם זה יגמר בקרוב (סביר להניח שזה מה שיקרה) אני לא אתחרט. 

כמו שדודו טסה אומר בשיר שלו: "נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון

                                        ואני לא רואה איך אני יוצא מזה,

                                         איך אני הופך את זה לאהבה?" 

המשפט הזה מתאר את כל היחסים שלי עם Light. תמיד נשאר לנו אוויר לסיבוב אחרון ובגלל זה - זה אף פעם לא נגמר. אי אפשר לצאת מזה ואי אפשר להפוך את זה לאהבה לא משנה כמה ננסה. אז מי יודע? זה יכול אפילו להיגמר ולהתחיל מחדש בעוד שבועיים-שלושה אם אני לא אלמד לשלוט בעצמי. זה יכול להמשיך ככה עד שאחד מאיתנו ימצא אהבה אמיתית (גם לזה - הסיכויים קלושים). 

אז הבנו שהגעגוע הוא רגש שקרן, אבל תנו לי להרחיק לכת ולהגיד שהוא גם הפך אותי לשקרנית. אני מאשימה את הרגש, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להאשים את עצמי (והרי רגשות בכלל לא קשורים אליי, שכחתם?). אני חייבת לספר את האמת או לפחות להפסיק עם ההצגה הזו. אני חייבת ללמוד להסתדר לבד, ללמוד לתמוך בעצמי.

לבד. 

בחיים לא נדע לאן החיים יובילו אותנו...

לאלו מכם שיודעים ולאלו שלא אני משתתפת בתחרות מלכת היופי של אשדוד והסביבה. זה התחיל מסמולטוקס עם חברות והמשיך בשכבה שלמה שאומרת לך "את חייבת ללכת לאודישנים". אז זרמתי עם כמה חברות ואפשר להגיד שאיך שהמפיק פתח את הפה שלו המוח שלי הסתקרן, היצרים שלי התעוררו לחיים ונדלקתי. עכשיו אני מוצאת את עצמי כשבועיים לפני התחרות אחרי ארבעה חודשים של חזרות, צילומים, הפקות ועיתונים וכיף כיופק אחד גדול. תראו לי מצלמה והעיניים שלי יבריקו, תראו לי בגדים והלב שלי ירטוט, תראו לי מסלול ואני אתחרמן! איך אני איתכם? עד כדי כך... אני כבר חיה ונושמת את זה. מצאתי, אפשר לומר, בניגוד לכל הדברים האחרים שאי-פעם ניסיתי ועשיתי, משהו שלא ימאס לי ממנו ושאני מרגישה בו בבית. כמו בכתיבה או בציור, הדברים שאני עושה בשקט בתור תרפיה לעצמי, מנגד עומדת התעשייה הזו שכאילו מפרה אותי. אני מסוג האנשים שזה פשוט לא יכול להרוס אותם כי הם אוכלים את העולם הזה בשתי ידיים ו-וואלה כן פאקינג כולם קטנים עליי. אין לי מושג מה יקרה בתחרות, מי תזכה ולאן אגיע, אבל אני יודעת שהטעימה הזו מתעשייה כ"כ ענקית זה מה שמיקד אותי קצת-הרבה בנוגע לפרספקטיבה שלי על פסגת העולם. אני מכירה את עצמי ויודעת שלא משנה מה יקרה אני אקח רק את הדברים הטובים ובניגוד להרבה אנשים אחרים - אני גם אדע לקחת את זה הלאה. כמו שאני תמיד אומרת בפוסטים שלי על אהבה, "אני לא מתעכבת על אף אחד. אני לא נתקעת", הגעתי למסקנה שזה לא רק קו אופי, זה גם אידאל שלי לחיים מושלמים - התקדמות. 

אז כן, לכל קיץ יש את הסיפור שלו, והקיץ עומד להגיע לקצו ואיתו החוויה הנפלאה הזו, חוויה ענקית וזכרונות טובים אמיתיים - ואלו דברים שגם מחסור בתואר "מלכת היופי" לא יקח לי אותם. 

מוזמנים לפייסבוק ולאינסטגרם שלי כדי להציץ בתמונות

(קישורים בצד שמאל) או אפילו לעבור על הבלוג 

ומי שחושב שיש לי את זה מוזמן להיכנס ולהצביע לי

כי כמו בכל תחרות אמיתית - כל קול משפיע!

http://malkatyofi.ashdodnet.com/competitor.aspx?id=9

נשיקות, מורן ♥♥♥

אם כל החפירות שלי לא מעניינות אתכם אתם מוזמנים לאינסטגרם שלי ולהפציץ בלייקים, תגידו שאתם מהבלוג ואני אחזיר לכם בחזרה: moren95 

אז ביום ראשון נסענו כחלק מהתחרות לסלון הכלות של ריקי דלאל, שבמקרה אני טיפה מכירה אותה כי הבן שלה איתי בכיתה מכיתה ג' אז קצת הכירו אותי שם וזה היה כיף! אורי עשה הגרלה מי מבין כל ה-20 ילכו למדוד שמלות כלה ועם המזל המדהים שלי (שאני מאד מעריכה אותו) נבחרתי להיות אחת מתוך חמש שימדדו שמלות כלה. אני הייתי היחידה מבין כל הבנות שקיבלה שמלה מהקולקציה של 2013 והיא הייתה מדהימה למרות שלא היו לי ציצים למלא אותה (בואו נצחק מכל הלב שמורני לא תעלב). אחת הבנות לא יכלה להתאפק ושאלה את המעצבת כמה השמלה שלה עולה וקיבלה תשובה של 8,000 ש"ח, ואז שאלה כמה שלי עולה וקיבלה תשובה של: "עולה, פשוט עולה". אז כן, שמלה יקרה ומדהימה... היה לי מזל. לא ידעתי מה להרגיש כשראיתי את עצמי. אני עכשיו דומעת מהמחשבה, במיוחד בגלל שתמיד דמיינתי את זה בתור ילדה קטנה, ועד עכשיו, אני עדיין לא מאמינה שאי פעם אתחתן. יכול להיות שבאותו היום נבחרתי רק בגלל העובדה שלא תהיה לי עוד הזדמנות לשים שמלה כזו. התרגשתי... ד"א, בערב אני ונסטיה הלכנו לקנות בגדי ים וקניתי בגד ים מהמם וצבעוני של Lee Cooper! 

בגד ים החדש הוא בעצם תקדים ליום שני, קמנו מוקדם בבוקר ונסענו ל-Wet Ball, להיט חדש באשדוד; מגרש מתנפח ענקי עליו משחקים כדורגל בזמן שמתיזים עלייך מים וקצף (ויש קסדות ואפודים של צבעים לקבוצות). צילמנו את החלק השלישי של הקליפ (סה"כ יש ארבעה חלקים) פלוס היו מלא צילומים ובכללי זה כ"כ כיף לשחק את זה ולחנוך את בגד הים החדש. בערב של אותו היום היינו בארוחת ערב במסעדה החדשה באשדוד - Gorilla והיה להיט! באתי כוסית רצח ועשיתי מחליק קטלני אחרי הרבה זמן שלא יצא לי אז זה היה כיף... קרה שם משהו שעליו אני עדיין לא מרגישה מוכנה לספר. אבל אחרי התחרות תצפו לפוסט מאוד מעניין... אחרי ארוחת הערב (וקצת צילומים כמובן) יצאתי עם אקס2010 (מעכשיו זה יהיה השם שלו) וישבנו ב-"שאנטי", אח"כ נסענו לגבעת יונה. בנו שם מן מדרגות כאלה שעולות עד לקצה הגבעה ולמעלה יש מן חופה כזו... כרגיל, התחלתי לצחוק עליו שהוא לקח אותי למקום כזה שבו אנשים פאקינג מתחתנים. הוא חשב שזה יהיה נחמד או משהו... ראינו מלא זוגות שבאו לשם בשביל הרומנטיות והרצתי שם צחוקים על ימין ועל שמאל (אין לי מושג איך משטרת הרומנטיות לא קפצה מאיזה שיח לעצור אותי בשם האהבה...) אבל זה ידוע, לפחות לי, שלהעמיד אותי בכל מצב שהוא שכולל רומנטיות או אינטימיות זה במילים אחרות: להביך אותי בטירוף. איכשהו כל הזוגות נעלמו להם ואני והוא נשארנו לבד. היה כיף. בשלישי לא היה שום דבר מעניין. בוטלו החזרות אז יצאתי קצת עם אקס2010 למסעדת "החוף" וטיילנו בטיילת... 

רביעי היה אחד הימים היותר קטלניים שהיו לי (לטוב או לרע, תחליטו אתם). התעוררתי בצהריים (יוהו) והלכתי עם אמא שלי ואחותי לקנות דברים לבי"ס ואח"כ זללנו איזו שווארמה טובה. חזרתי הבייתה, התארגנתי בזריזות ונסעתי עם נסטיה ל-Distro. ספיישל "בירה ללא תחתית" בנוהל שלהם בימי רביעי, אז הזמנו קאסטל רוז', בירה יקרה ביותר בטעם דובדבן... התמסטלתי מהר. מלא אנשים שאני מכירה היו שם. אני ונסטיה הסתבכנו קצת, ולא מספיק לתסביך הזה היה לי תסביך נוסף, כי הזמנתי מטפשותי גם את אקס2010 וגם את הקטע שלי (שלאחרונה בכלל לא התראינו ונראה לי שזה עומד להיגמר למרות שאני ממש לא רוצה שזה יקרה!) בסוף קטע לא יכל לבוא ואקס2010 בא בדיוק אחרי שמתוקי (הידיד הכי שרוט וחתיכי שקיים) וחברים שלו נכנסו והזמנתי את כולם לשבת איתנו. ישבתי עם מישהו שהוא חבר של אקס2010 (הוא התיישב לידי יותר נכון ולחפור לי) והוא דיבר איתי מלא על אקס2010 ובכללי אמר שהוא רוצה אותי ושאני לא שמה לב לזה בכלל. כמובן, מזל תאומים ופיצול האישיות שלו, בהתחלה שולח פרחים, אח"כ יוצא איתי באיזה ערב ומספר לי שבצהריים הוא שכב עם מישהי. איך אני אמורה להבין מבן אדם כזה אם הוא רוצה אותי או לא? (טוב מה אני משחקת אותה, זה היה ברור מאליו, אבל עדיין...) בקיצור בסוף איכשהו מצאתי את עצמי בחוץ, בחרתי להישאר עם אקס2010 כי הרגשתי גרוע ביותר אז כל השאר המשיכו לאנשהו. ישבנו קצת באיזה פארק, הקאתי... פתאום הוא התחיל לדבר איתי עלינו אז יצאתי עליו שאני בסטלה ושלא יזיין לי במוח דווקא עכשיו, שיחכה למחר... עלינו לקנות מים למרות שלא רציתי, ואז הוא נישק אותי. אמרתי לו שהוא מגעיל כי הקאתי לפני זה, ושזה תזמון כ"כ גרוע מבחינתו. "לא אכפת לי. מבחינתי השפתיים שלך טעימות תמיד". עלינו על מונית והלכתי הבייתה. זו הפעם השנייה בחיי שהגעתי למצב שכזה מאלכוהול. הפעם הראשונה הייתה הפעם הראשונה בה בעצם שתיתי. 

בחמישי בבוקר קמתי דיי הפוכה מוקדם בבוקר ונסעתי ל-Big Shop. מדידות לבגדי ים פלוס 3 חלקים של צילומים. השגתי בגד ים דיי סבבה יחסית לסחורה הרדודה שהייתה שם, אבל אין מה לעשות - זה מה שאנחנו חייבות לשים בתחרות. האמת היא שאיך שהתאפרתי והייתי לבושה וראיתי מצלמה אז התעוררתי לחיים ושכחתי לגמרי מיום האתמול. אפילו הפצצתי. בערב יצאתי עם אקס2010 ללבן את העניינים וכנראה באתי באנרגיות לא טובות אבל יצא ש-"רבנו". הוא החזיר אותי הבייתה ויצאתי עם הקטע. בהתחלה חשבתי שלא כ"כ בא לו לראות אותי אבל הוא ניסה "לשכנע" אותי לבוא בכך שסיפר לי שחבר שלו בא מחוץ לעיר וכולם שם מנגנים ושרים. כשאני שומעת גיטרה ושירה עף לי המוח, חוץ מזה הם ישבו ממש ליד הבית שלי (איזה מזל שאנחנו מאותו האזור ומאותה השכונה). הוקסמתי בטירוף. החבר ההוא שבא מחוץ לעיר הוא אדם מוכשר בטירוף. הוא ניגן לנו שירים שהוא כתב והלחין בעצמו והלב שלי בכה מהתרגשות. נתן גושן, לירן דנינו וכל השאר? הליריקה שלהם קטנה ליד שלו... 

בשישי קמתי ב-11 בבוקר. אחי חזר מהבסיס וזה עשה לי כ"כ טוב בלב. הבית פשוט ריק בלעדיו... רק השבוע קרה לי משהו שאולי תיגעלו אבל אין מה לעשות: שמתי לב שבזמן האחרון הלחם שלנו פשוט הופך לירוק. כל פעם שבא לי לחם אני מוצאת אותו מקולקל וירוק... אמרתי לאמא שלי כמובן. שאלתי אותה אם היא קונה לחם ממקום אחר והיא אמרה שלא, שהכל רגיל, שאנחנו פשוט לא אוכלים לחם. והאמת היא שהרגלי אכילת הלחם שלי לא השתנו. ואז קלטתי... אחי לא בבית, בגלל זה יש לחם... אני נזכרת שרק לפני כמה שבועות עוד היינו בתקופה שבה הייתי קוראת לו "חזיר" כי הוא מכין לעצמו כאלה סנדוויצ'ים ענקיים ובתדירות כזו גבוהה. היום ראיתי אותו מכין לעצמו לאכול, וכ"כ שמחתי לראות שאמא שלי קנתה מלא לחם ולחמניות וכאלה כי היא יודעת שהוא אוהב... (נשמע כאילו הוא שמן, אבל החזרה על המילה הזו רק מהווה מוטיב!). מיד התארגנתי ל-Wet Ball שבחוף. מסיבת קצף לכבודינו. שיחקתי והצטלמנו והיה כיף, חוץ מהעובדה שמישהו החליק ולקח אותי איתו ויצא שנפלתי על הקרסול שלי והוא התעקם. הבעיה היא שביום שני יש לי תצוגת אופנה ואני אוכלת את עצמי מרוב פחד... אני ממש מתפללת להבריא ושוקלת לשלוח מכתב לכותל (אפשר לעשות דבר כזה?) כי אין מצב שאני מפספסת את התצוגה הזו! לא יצאתי בערב אפילו. עכשיו אני ערה רק כי אקס2010 העיר אותי, הוא רצה לצאת ולדבר על מה שהיה אתמול. יצאתי, פצועה שכמותי, וישבנו ודיברנו... הכל בסדר ובכללי סתם עשינו צחוקים. אח"כ הוא שכנע אותי לנסוע לסופר-פארם כדי שיקנה לי תחבושת אלסטית לרגל אבל עד שנסענו כבר היה סגור... הוא החזיר אותי הבייתה ועכשיו אני כאן יושבת וכותבת... 

אין לי מה לאחל לעצמי לשבוע הזה חוץ מזה שהרגל שלי תחלים בהקדם האפשרי (אפילו לא אכפת לי לפספס מחר ימית 2000) כדי שהתצוגה תצא לי בן זונה, ובנוסף שמערכות היחסים שלי עם בני המין השני יהיו הרבה יותר ברורות (חע, נהייתי סטנדאפיסטית). 

מה זה אומר מבחינתך להיות מפורסמת?
שידברו עלייך בכל כלי תקשורת אפשרי, כל אחד ידע (יחשובשהואיודע) מי את ויקרא את הערך (שיש) עלייך בויקיפדיה, שיש עלייך מלא תוצאות בחיפוש בגוגל, כשאת אומרת לעצמך כמה החיים שלך היו יפים אם לא היו פפראצי בעולם, שאת מאמצת ילד/ה ממדינת עולם שלישי ומגייסת כספים לטיפול במחלות סופניות ואוכל לילדים רעבים באפריקה ובאותו הזמן עושה משהו מגניב בשואו-ביז או בסתם ביז ומרוויחה על זה מלא כסף... כמובן להוות השראה לקבוצות כלשהן של אנשים בעולם ולהשפיע עליהן (לטוב ולרע) ובשלב כלשהו בחיים שלך להשתמש בסמים או להיעצר על משהו, וכמובן הכי חשוב מוות מסיבה לא ידועה בטרם עת והלוויה בת של זונה.

היית רוצה להיות מפורסמת? בזכות מה היית רוצה להתפרסם?
מניחה שכן... אולי משחק.

האם היית שמחה להתפרסם גם בזכות משהו שאת לא גאה בו?
לעע.

על אילו דברים בוודאות לא היית רוצה להתפרסם?
דוגמנית הבית של תחנת רדיו...

האם יש הבדל בין מי שמפורסם בגלל מקצועו לבין מי שמפורסם בזכות אישיותו?
כמובן! לברק אובאמה ("מקצועו") לא הייתי נותנת יותר מלחיצת יד, לעומת זאת לג'וני דפ ("אישיתיו, מראהו החיצוני וסקס אפיליותו") הייתי נותנת לנעול אותי איתו בחדר למשך כמה שנים... בעצם, עד שהוא יאבד את היכולת...

עד לאן היית מרחיקה בכדי להתפרסם?
חחח ניו יורק (רציתם לשמוע הלבשה תחתונה ובגדי ים? אז כן, גם זה!)

האם לאנשים מפורסמים מותר לעשות דברים שלאחרים אסור?
ברור.

אם היית עומדת מול בחירה בין פרסום לאושר - מה היית בוחרת?
לא יודעת מי זה אושר, הוא חתיך?

אם יכולת להתפרסם בזכות השגייך אבל לא בשמך האמיתי, איך היית מרגישה?
את האמת? הייתי מבואסת רצח. אבל היי, אם העבודה שלי הייתה מתפרסמת בכוונה טובה - ז"א שאנשים היו אוהבים ומעריכים אותה, אז זה היה שווה את זה. 

אם לשבוע שעבר אני קוראת עמוס אז אין לי מושג איך אסתדר בשבוע החדש. 

ביום ראשון מדידות לשמלות כלה, ביום שני צילומים ב-Wetball וארוחת ערב ב-Gorilla, בשלישי חזרות, בחמישי מדידות לבגדי ים וצילומי ג'ינס וגם חזרות ובשישי מסיבת קצף בצהריים ב-Wetball!

אם אני עוברת את הכל בהצלחה אני מלכה...

למזלי יש לי את נסטיה לצדי ואני לא עוברת את כל החוויות האלה לבד. תמיד יותר כיף לעשות דברים כאלה עם החברה הכי טובה שלך.

בכללי אני מצפה ברביעי (יום חופשי מה שנקרא) ללכת ל-Distro או משהו, להטביע את עצמי בבירה ללא תחתית...

ובשישי בערב למועדון החדש של דודה של נסטיה...

אבל כמו שלמדתי אתמול: החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תכניות.

היו לי 100 דברים לעשות אתמול ובסוף בחרתי לשבת עם ולד (כן, גם הוא אקס שלי! מה לעשות?! אני מסתדרת יותר טוב עם אנשים שאני יודעת מראש שכבר אהבו אותי. סבבה?) ועם חברים שלו בפארק בכלל(!) והיה מצחיק וכיף ברמות.

מקווה שיצוצו לי עוד דברים מעניינים לעשות ועוד הרבה דברים חדשים לכתוב עליהם...

(כמו שלומר תמיד אומר עליי:) אני לרגע לא רוצה להרגיש שהזמן שלי בעולם הזה מתבזבז. 

וכן, כבר בזבזתי את הזמן שלי על הפוסט הזה שלא ממש תורם או מועיל למישהו אבל לפחות יש פה תמונות! (אל תגידו שלא ניסיתי). 

אומרים שקל יותר לסלוח לאויב מאשר לחבר. האמרה הזו ריחפה לי בראש דיי הרבה לאחרונה ולמרות שהדחקתי לחלוטין מקרה או שניים בהם נפגעתי בצורה עמוקה מחברה קרובה, היום זה התפוצץ. ויכוח קטן, עכבר שהיא הפכה לפיל. אחרי שבלעתי את המילים 10 פעמים ועוד 10 פעמים וניסיתי כמה שיותר לצנן את השיחה ואת העניינים, בסופו של דבר זה התפוצץ ולא יכולתי לשלוט בזה. נמאס לי להרגיש היחידה במערכה הזו שבאמת אכפת לה מהקשר ושבאמת עושה מאמצים כדי למנוע ריבים והתנגשויות. שתינו בכינו ושתינו פגענו אחת בשנייה במילים - גם בכוונה וגם בלי כוונה - ולא נראה לי שנחזור לדבר, לפחות לא בטווח הקרוב, למרות האהבה שלי אליה. למרות שאני שלמה עם עצמי ועם מה שאמרתי, אף פעם לא הייתי טיפוס של ריבים. מי שמכיר אותי באמת יודע שמשכינת שלום יכול להיות השם השני שלי. ריבים, צעקות, קללות ובעיקר עלבונות אלו דברים שגורמים לי לרתוח, ללב שלי לכאוב ולעיניים שלי להתלחח (יש מילה כזו? נשמעת לי הגיונית רצח!) אבל מצד שני, זה היה ריב בלתי נמנע. הרגשתי שהעקרונות והרגשות שלי עמדו על הסף, אם הייתי מוותרת לה - הייתי מוותרת לעצמי. 

אז החיים מלאים בטעויות וזו עובדה מוגמרת. יש לי אפילו דוגמא לתפארת - כמו שאף אחד מכם לא יודע, לפני כשבועיים-שלושה חזרתי לקשר עם ההוא, בהתחלה זה היה מדהים והרגיש כל-כך טוב, כמו תמיד, ואני מודה שהייתי צריכה את זה יותר ממה שרציתי את זה. האמת היא? הטעות הזו הלכה לי בדיוק כמו שתכננתי. אבל אחר כך הקשר איתו פשוט הפך לי למתסבך ומשעמם ואפילו משא מיותר על הגב. ביום ראשון חתכתי ממנו וסיימתי את הסיפור. לפחות לטעויות שלי יש תאריך תפוגה ולכל אורך הדרך אני מודעת לעצמי ברמות מטורפות, תמיד. כמובן שהוא נפגע מהמילים שאמרתי לו, בהתחלה ניסה לשכנע אותי שאני טועה ואחר-כך שיחק את המשחק ועטה מסכה של "לא אכפת לי". הוא יודע שאני מכירה אותו טוב מדי. לסיום עקצתי אותו קצת סתם כדי להחזיר לו על כל הפעמים בהם היה בטוח שאני לא יכולה בלעדיו. רק החברה הכי טובה שלי והחבר הכי טוב שלי ידעו שחזרתי לקשר איתו, לדעת החברה (וגם לדעת כל האנשים האחרים שאני מכירה, אם הם היו יודעים על זה) זו הייתה טעות מוגמרת לחזור לקשר איתו (בפעם האלף) והם גם לא מאמינים לי שזו תהיה הפעם האחרונה. אני לא מרגישה צורך לשכנע אותם, אבל אם נכנסתי לזה בידיעה שזו טעות ובתכנון מלא של הכניסה לטעות והיציאה מהטעות ומודעותי העצמית לכל אורך הדרך - אני פשוט חושבת שיצאתי חכמה מכדי להיקרא טועה. הרווחתי את הכמויות הקטנות של האגו שנפגעו לי בפעם האחרונה שפגשתי אותו, הרווחתי לקחים, למדתי דברים חדשים, ניסיתי דברים חדשים, נהניתי, והכי חשוב - תוגמלתי וניצלתי. אז החיים מלאים בטעויות וזו עובדה מוגמרת... בעצם, זה כל היופי. 

יש לי כל-כך הרבה דברים לעדכן עליהם, והאמת היא שאפילו התמונות בפוסט הזה הן מחודש מאי כי פשוט לא הספקתי להעלות אותן מרוב שאין לי זמן לכלום, אבל הבטחתי פוסט תמונות והייתי חייבת לקיים. רשמתי לי בפתק באייפון על הדברים שעדיין לא הספקתי לספר עליהם (וכמובן יש מאות תמונות, בלי הגזמה, שאני עוד צריכה להעלות) ומלא עדכונים בנוגע לחוויה שלי בתחרות מלכת היופי (חזרות, ימי צילומים ופעילויות - כיף גדול!) בינתיים אני אזוז לנסות לישון, מחר לסווט סטאר - קצת אימונים, ג'קוזי ובריכה לא יזיקו לי...

נשיקות, מורן.