Passion and dissorders

באמת שהוא הכי מדהים שיש! ברגע שאני איתו אני לא חושבת על שום דבר אחר ולא מעניין אותי שום דבר אחר, ולמען האמת גם כשאני לא איתו הוא פשוט תמיד שם במחשבות שלי. הוא מטריף אותי ואני מטורפת עליו וכיף לי איתו ונשבעת שלא בא לי שהרגעים האלו איתו יגמרו. הוא כ"כ בוגר, כ"כ חכם, מבין, מצחיק וכמובן סקסי ברמות ואין לי שום סיבות לנסות לגרום לו ללכת, אפילו לא סיבה אחת! אני לא מתביישת לידו בשום מצב ואני פאקינג מרגישה איתו בבית, עוד מהרגע הראשון כשהסתכלנו אחד לשנייה בעיניים בפגישה ה-"ראשונה"... ואני פאקינג "מסריחה" מהריח שלו ולא בא לי להתקלח בחיים (סתם, עד הצהריים לפחות) כדי שהריח שלו ישאר. הדבר שאני הכי נהנית ממנו? הוא נהנה ממני בדיוק באותה המידה. לא אכפת לו להגיד לי בדיוק מה הוא מרגיש לידי ואיתי - דבר שעושה לי את זה ברמות - וזה מביא לכך שכל הדברים שכתובים כאן אלו לא דברים שאני "פורקת" מהמחשבות כשאני יוצאת עם מישהו, אלו דברים שהוא אומר לי ואני אומרת לו, אלו דברים שבטבעיות אנחנו מדברים עליהם. האנשים המעטים ביותר שיודעים על הקשר שלנו הגיבו כולם באותו הפרצוף המזועזע/נדהם ובאותם המילים: "מורן את מטורפת - זה הזוי! זה חסר סיכוי!" אבל פאק איט! איך אומרים? "אל תפריעו לי באמצע הספרינג טי"? אז אל תפריעו לי! אני הכי מנסה לגרום להם להבין מה שהולך שם, אבל אי אפשר להסביר דברים כאלה... I just can't!!!

עד שהוא היה לי מול העיניים לא האמנתי שזה באמת קורה.

חלמתי על זה כ"כ הרבה זמן. הרגעים הראשונים היו מלאים בחיוכים ומחמאות מהכיוון שלו (באמת הפצצתי אין מה להתווכח, קרדיט לדשה) ומיד אחר-כך הידיים שלנו התקרבו וכל הנסיעה הרגישה על עננים. השפתיים ריחפו במעלית ועל השאר מיותר לספר.

זה הרגיש הכי טבעי בעולם - אני מוכנה להישבע - כאילו זה היה ככה מאז ומתמיד, בלי טיפה של מחשבה או מאמץ. לא היו דיבורים מיותרים או הכנות כלשהן. קודם לפרוק את המתח ואחר-כך כל השאר. זה היה לי שונה, זה היה לי טוב. זה לא היה ריק בכלל וזה היה מלא, לגמרי. זה היה מדהים, לכבוש כמיהה של כמה חודשים שאני, מורן, חיכיתי בהם בשקט ובדממה... היוליוס קיסר שבתוכי צהל משמחה, ניצחתי.

מישהו פעם אמר שהעיקר בחיים הוא לא לתת לחוקים מתים להרוג רגש בריא וכל מי שמכיר אותי באמת, ב-100%, יודע שהחוקים היחידים שאני מכירה אלו החוקים שלי, ולא תוכלו לשפוט אדם שחי לפי חוקים משלו.

עברנו גבולות פיסיים וגם נפשיים. בשיחות שלנו אני פשוט לא יכולה להחביא את העיניים הנוצצות ואת הסקרנות ללמוד, לנסות ולהחכים ממנו (קראתי בקוסמופוליטן שסקרנות היא תכונה שבהחלט קונה גברים, לי יש עיניים סקרניות מטבעי אז... HYFR) ואני אוהבת לשמוע אותו מדבר ולהרגיש שקופה לחלוטין מולו כשהוא מדבר בכזו רהיטות, עליי. יותר קל להתפשט נפשית מול אדם שמסוגל להכיל את הפיסיות שלך אצלו. רואים שהוא חשב על זה הרבה לפני, סיפרתי לו שחשבתי על זה אפילו יותר.

הוא אמר שהוא עדיין לא פענח אותי לגמרי, שלקח לו זמן ללמוד אותי ולהתרגל לנוכחות שלי (שאלתי אותו אם יש לי נוכחות בכלל, התשובה היא HYFR) והוא הוסיף גם שאני קשה - דבר ששמעתי הרבה על עצמי לאחרונה (על מי אני עובדת? תמיד!) ושאני אוהבת לשחק משחקים (שיטוש! He figured it out) אבל הוא לא מתרגש מזה וזה טוב.

בינתיים אני לא כותבת על משהו עתידי, כי הסיכויים שמשהו כזה יתקדם לאנשהו הם קלושים. האמת היא שגם המצב הנוכחי משביע כל פינה רעבה במוח שלי נכון לעכשיו.

קראתי איפשהו שגברים נהנים להיחשב כציידים אבל בכללי עצלנים מכדי לצוד ונשים, לעומת זאת, אוהבות לצוד אבל מעדיפות שאף אחד לא ידע על זה. אז את הציד הקטן הזה שלי אני מעדיפה להשאיר בסוד. הרי מה הערך של לחיות את הפנטזיה ולממש אותה אם כולם יודעים עליה וחולקים אותה איתך?

המבוכים הם כל העניין.

נותר רק ללמוד, להינות ולקוות שהבלגנים היחידים שיצאו מזה יכללו הרבה בגדים ומקסימום שער פרוע. חע. 

אתמול הייתה התחרות. לא זכיתי.  היה מדהים. שער מושלם, איפור מושלם, בגדים מושלמים, נעליים מושלמות, הליכה מושלמת, מוסיקה מושלמת, הרמוניה מושלמת, תזמון מושלם. הכל היה מושלם. מדהים. הפצצתי ונהניתי ואפילו לא הזלתי דמעה בסוף, כשלא זכיתי. האמת היא שגם לא מנעתי מעצמי לבכות, פשוט לא היו לי דמעות להוציא, העצב לא הכה בי. לא יודעת אם זה משהו שיבוא יותר מאוחר, לא יודעת אם זה משהו שבכלל יבוא. אני יודעת לקחת דברים בפרופורציות וזה דבר שאי אפשר להכחיש, אני יודעת לקחת את העיקר ולהשמיט את התפל ואני יודעת לפרגן ולהפסיד בכבוד - רק בתנאי שאני לא מפסידה באמת! האמת היא שאני לא חושבת שאני מפסידה משהו חוץ מכתר מצ'וקמק (בדיוק כמו שאורי אמר). מכאן אפשר רק להתקדם הלאה! אני שלמה עם הכל, גם עם שתי הפדיחות שעשיתי, רק מהתרגשות כפרות.  דקות ספורות לפני שהתחילה התחרות התקבצנו כל הבנות והבאנו לאורי את המתנות שהכנו / קנינו לו. בזמן שעדי הקריאה את הברכה הפכנו לחבורת כוסיות מתייפחות. פשוט בכינו. הלב שלי מפמפם עכשיו רק מלהיזכר ברגע הזה... כולנו החזקנו ידיים, פה ושם חיבוקים, עד שאורי לא יכל יותר ופשוט נכנס לחדרון שלו לפחות ל-10 דקות ואנחנו הבנות, לשירותים, לנגב את הדמעות. המפיקה לא ידעה מה לעשות, היא חייכה חיוך שוקיסטי שכזה בעוד שהצלמים אומרים לבנות היותר ממותנות שזה בחיים לא קרה בכל 17 השנים שאורי עושה את התחרויות האלה בעיר. באותם הרגעים אחת הבנות אמרה שלא משנה מי תזכה כי כבר זכינו בדבר הכי חשוב וזה חברות, ואת המפיק מספר 1 שלנו כמובן... ומן אנחת רווחה כזו עטפה אותי מבפנים. ידעתי שלא משנה מה יקרה - אני, את שלי הרווחתי. הייתי מוכנה ללכת הבייתה כבר באותו הרגע (סתם, נראה לכם שאני אוותר על הבמה והספוטלייט?! אבל הבנתם את העיקרון...) עליתי על הבמה הזו נטו בשביל לאכול אותה ולקרוע לה את הצורה, שבשבילי זה שווה ללעשות כיף חיים אחושרמוטה. היום בבי"ס לא היה אחד שלא פרגן לי וזה מדהים. למדתי המון מהחוויה הזו,                                           ומי יודע? אולי עדיין לא טעמתי את הדובדבן שבקצפת...  (הייתם מתים להביןןןןןןןןןןןןןן) 

תמונות וכד' אפשר לראות באינסטגרם שלי (moren95) ובפייסבוק שלי (Moran Avnaim).