המלכה המרושעת, תמיד היית אחת מהדמויות האהובות עליי.
מטרה ברורה בשילוב של אישיות פגומה לחלוטין יחד עם נטיות להרס עצמי.
ולמרות ההרס שזרעת?
את נפגעת יותר מהכל.
ולמה בעצם?
זה מה שכולם שואלים.
הלוואי והייתה לי תשובה.
זעם.
ארג', אני שונאת את עור הפנים הענוג שלה.
את הכנות הבלתי נסבלת.
ואת צבא הילדים ברבריים/ חייתיים חסרי הערך שלה.
כלומר, הגמדים.
הם פשוט דוחים, הלא כך?
הם אכן דוחים.
היא אומרת בעודה מחזיקה וורד בידה.
היא תולשת את עלי הכותרת מהוורד.
מבזבזת את הזמן על עינוי עצמי בגלל שלגייה.
היה ניתן להריח את זעמה עוד מקצה היער.
כל חדר בפינת הארמון היה מלא בכעס ונקמה.
נקמה לנקום בילדה ה"מתוקה" (עד כדי בחילה) - שלגייה.
היא רצתה לטעום את טעם הנקמה.
השתוקקה.
צמאה.
היא ירקה לתוך הקדרה.
דקירה.
הו, את שלגייה?
מי היה מאמין?
את כל כך.. יפה. (צמרמורת עד כדי גועל)
הו, מי אני?
אני רק סוחרת פשוטה.
אז, יקירה, מה אני יכולה להביא לך?
רוצה עוגת זנגביל או אולי תפוח מורעל?
אני צוחקת, אבל האמת היא שהעוגה לא רעה בכלל.
דם.
מספר רצונות:
הלוואי והייתי יכולה להעלים מתוכה את כל היופי הנשגב הזה.
הלוואי והצייד המטומטם הזה היה מביא לי את הלב שלך כפי שביקשתי ממנו ולא לב של
חזיר!!
אידיוט מפגר זב חוטם!!
כרתתי ממנו את זרועותיו והוצאתי את ליבו מחזהו.
הוא חי אגב. הממזר.
הא, לא משנה.
תודה לך, שלגייה.
תודה לך שהרסת את חיי.
הלוואי והייתי יכולה לקרוע את ליבה מהחזה שלה ולתקוע לה באותו עמוק בתוך הגרון שלה.
ואת והנסיך שלה- ארטש ואשחת.
כמו בהמה.
כמו חזיר.
אוכל גם לפזר את איבריהם ברחבי הממלכה או שאוכל לזרוק אותם לתנינים או אולי..
.
היא בתוך הראש שלי ואני לא מצליחה להוציא אותה.
היא כאן.
היא תמיד כאן.
תירגעי
גרימהילדה פשוט תירגעי.
הלוואי ומישהו היה קורא בשמי ולא בשם "המלכה הרעה".
הלוואי ופשוטי העם המסריחים האלה היו צועקים ומריעים "תחיי המלכה"
מבלי שאוכל לקרוע את ליבם המזורגג.
הלוואי והיו אוהבים אותי.
אמי תמיד אמרה לי "מוטב שיפחדו ממך מאשר שיאהבו אותך".
ואם אני לא מסוגלת גם לכך?
תודה לך, אימא המנוחה.
.
.
מוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: