למישהו שהסיבה שאתה לא מעוניין באינטרקציה אנושית היא כי אתה פשוט לא סומך על אף אחד?

שהחרדה החברתית הזאת מונעת ממך קשרים איכותיים רק כי מצד שני, למרות כל ההתעניינות והאכפתיות, רוב האנשים מעדיפים טיפוסים "זורמים" יותר.
איך מסבירים את זה למישהו שהכל קרה כי נולדת למשפחה לא נכונה ונפלת על אנשים לא נכונים רוב החיים שלך?
שהחוויות הכי חזקות בחיים שלך הן שליליות וקשה לך להיזכר באירועים חיוביים למרות שאתה בכל כוחך מתאמץ להיות אדם אופטימי יותר?
איך מסבירים שהקשר החברתי ורומנטי היחידי שהאמנת בו נהרס כי אנשים הם חלאות חסרות התחשבות?

שאתה מצפה מאנשים מה שאתה דורש מעצמך? שאתה ביקורתי מדי כלפיי כולם ועצמך כי בני אדם שבטחת בחוות דעתם ניצלו את המעמד שלהם כדי להוריד אותך למטה והפכו אותך לאדם תלותי, חסר ביטחון שבטוח שהכל קורה רק בגללו?

איך מסבירים למישהו שאין לך הורים ומשפחה שיעזרו לך ויממנו לך טיפול פסיכולוגי כי אתה כבר מזמן לא חלק מגרעין משפחתי, שניתקת קשר עם כולם כי גם ככה לא הייתה בקשר הזה שום הדדיות.
כי גם הדברים המעטים שהשגת בחיים, השגת בזכות עצמך בלבד?
ואיך זה שבכל פעם שעולה לי מחשבה על נישואים אני מבינה כמה הצד שלי 'ריק', שלא יהיה שם אף אחד. לא יהיו אנשים מכיתה א', אמא, סבתא, אח, אבא בוודאות לא, לא תהיה חברה טובה, אפילו לא אחת. לא חברות מהצבא, לא ידידים...גם לא הידיד הגיי.
שההמנעות ממערכות יחסים וקשרים עזרה לי לברוח מההתמודדות עם מצבים בעייתים עבורי, לא הפחד להתנצל על משהו, אלא שבמציאות שלנו זה נתפס כחולשה וכך מצאתי את עצמי במקום שבו אני כרגע.
אנשים בחרו לוותר עליי יותר מדי פעמיים במהלך העשרים וחמש שנים שבהם אני חיה כך שלא רואה טעם להלחם על משהו יותר ולרוב, זה בכל מקרה נגמר וזה סתם למרוח את הקץ.
ולא, דווקא לא כזה רע לי במקום הבטוח הזה שלי, 
אני מרגישה מוגנת ונטולת חובות כלפיי מישהו... הבנתי כבר שהרבה אנשים עושים טובות בגלל אינטרסים, גם אם זה לא משהו שיוצא להם באותו הרגע, אבל זה מתוך נקודת הנחה 'פעם הבאה הוא יעזור לי'.

אני באמת לא צריכה את כל אלו...
אבל איך לעזאעזל אני מסבירה את זה לאנשים נורמליים?