אז איך כל העסק הזה עובד, בעצם?

אם יש משהו שלמדתי מאנשים בחיים שלי (לפחות בחלקים המוקדמים יותר שלהם), זה שאני צריך לשנוא את עצמי. אמא שלי התייחסה אליי נורא מאז שאני זוכר את עצמי, בצורה אגרסיבית, מבטלת ומזלזלת, אף פעם לא מגלה רגישות כשצריך ותמיד גורמת לי להרגיש כאילו אני בכיין, לא משנה מה הסיבה (דין מכה בברך כדין דיכאון אחרי חודש של מילואים בשטחים מלאים במעצרים ואובדן זהות). אני צועק עליה ומקלל אותה מגיל 6 בערך, כי אין לי אמצעי אחר להתמודד איתה. גם האנשים שמסביב הזכירו לי שכדאי לי לשנוא את עצמי,אבל  להם כנראה שהיו סיבות. אם זה כי הייתי שמן, או כי הייתי חנון, או כי לא הייתי סותם את הפה, או כי הייתי גרוע בספורט, או כי אף-פעם לא הבנתי איך אנשים עובדים... כל אלה ועוד. אבל  אני חושב שהשיא היה בפעם ההיא, כשהייתי בן 16 וניסיתי להתאבד, ואחרי שחזרתי מבית החולים יומיים אחרי שנכשלתי, פתחתי את הפייסבוק רק כדי לגלות שבזמן שהייתי מאושפז, מישהו הקים נגדי קבוצת נאצה, ושכבר יש בה עשרות חברים. כאילו העולם ניסה להגיד לי "תנסה שוב, אין לך באמת סיבה להישאר בחיים. אף-אחד לא רוצה אותך פה."

היום המציאות אחרת. יש לי כל-כך הרבה חברים (אבל אמיתיים, שמכירים אותי ואוהבים אותי כמו שאני) עד שקשה לי להתנהל מול כולם, אני גר 3 חודשים בדירה משלי עם שותפה (שהיא גם חברה טובה כבר 4 שנים), יש לי חברה שמאוהבת בי מעל הראש (והיא בערך הבחורה השלישית שמתאהבת בי בפאקינג שנה החולפת, אבל הראשונה שאני באמת יכול להגיד שאני אוהב חזרה), מקצוע שמקיים אותי כבר 5 שנים בכבוד, שאני נהנה ממנו ועוזר לי לשמור על עצמי איכשהו (אם זו העשייה עצמה, או הידיעה שאני ממש טוב במשהו), ואני לומד לתואר שרציתי להתקבל אליו בערך 10 שנים. על הנייר? הכל מ-ד-ה-י-ם. בפועל? אני שונא את עצמי.

אני לא רוצה לשנוא את עצמי, אני רוצה לתפקד, לחייך, לעשות... וחלק מהזמן אני מצליח להיות שם, או לפחות להעמיד פנים שאני כן, מבליח לכמה רגעים מלאים בחיוך ועשייה, אבל רוב הזמן אני פשוט נסגר בחדר שלי, מנסה להיעלם מהקיום, מזעיף פנים ושורף את הזמן שלי, על סמים ומשחקי מחשב ואוננות ואני לא יודע מה. כי השנאה הזו, התחושה הזו של חוסר-ערך, כל-כך מובנית בי, עד כדי כך שקשה לי לקבל את המציאות. לא משנה כמה העולם מראה לי שאני בסדר, לא משנה כמה אנשים נותנים לי יד, מחבקים אותי, דואגים לי, מראים לי כמה אכפת להם ממני, המוח שלי בנוי סביב ההנחה שאני פסולת אנושית, ושאני שונא את עצמי. כל הבחירות שלי מכוונות סביב זה, כל ההחלטות שלי. והכי גרוע? אני לא יודע עד כמה אני באמת מוכן להשתנות, כי בתכלס, אני לא מאמין לשקרים האלה על כמה שאני בסדר. אני ערימה של זבל, לנצח, וכלום לא ישנה את זה. לא משנה כמה מסיכות של הצלחה וחיוכים אני אלבש, מבפנים אני רקוב, ולא מגיע לי שום דבר טוב. רק סבל ואשמה.